במוצאי שבת חזרנו משבת משפחתית בשומרון. בחדשות דיברו על מזג אוויר חריג וסיכוי לגשם (באוגוסט!) באיזור חיפה, אבל עבורנו, אנשי ההרים זה היה רק קוריוז לא רלוונטי.
נסענו בשתי מכוניות, גומאים את הקילומטרים לאורך ציר שישים המוכר והאהוב- שכם, תפוח, עלי, שילה. בוואדי חרמיה השמשה הקדמית שלי התכסתה ברסס עדין. "תראי, יורד גשם!" הנוסעים שלי עדכנו אותי בהתרגשות, אבל אני נשפתי בבוז "זה לא נקרא גשם, מה הקשרררררר".
ככל שטיפסנו במעלה ההר הטיפות התחזקו, נעשו שמנות וכבדות יותר. מול עפרה כבר הפעלתי את המגבים על המקסימום, ועדיין לא הצלחתי לראות את הכביש בבהירות. הנתיבים הבהבו מולי, בוהקים ומטושטשים בין תנועת המגבים והפלגים שזורמים על החלון.
האטתי והתקשרתי אל הילדים שנסעו ברכב השני. "אתם לפנינו, נכון? איפה אתם?" הם ענו באדישות "עוד מעט בשער בנימין". וואלה, עשר דקות לפנינו.
"ראיתם איזה גשם?!"
"איזה גשם??" הם שאלו.
"אין אצלכם גשם???" שאלתי בתדהמה, "ולפני זה, כשהייתם ליד עפרה? גם לא?"
"לא" הם ענו נחרצות.
טוב, זה ממש מוזר.
הגשם נפסק בהדרגה כעבור כמה דקות, ושאר הנסיעה חלפה לנו על פני כבישים יבשים. הגענו הביתה עם שתי מכוניות, אחת מאובקת כרגיל והשניה רחוצה להפליא.
ביום ראשון ראיתי את הדיווחים בתקשורת, את האכזבה מהבטחות החזאים, ואירוע הגשם שלא היה. ובא לי לצעוק ולנפנף- אבל כן היה! היה לנו גשם פסיכי הזיה! ממש ליד עפרה!
ופה התחבר לי איזה זיכרון עתיק.
לקחתי תנ"ך והתחלתי לדפדף. הילדים התיישבו לידי על הספה, מנסים לנחש לאן אני מכוונת, ותורמים הערות ביניים.
**
גדעון גר בעפרה, הוא חובט חיטים בגת מפני מדין, מנסה לשרוד כלכלית במציאות בטחונית קשה. כשמלאך ה' נגלה אליו ומודיע לו שהוא זה שיושיע את ישראל, גדעון מצטנע ומוצא תירוצים למה הוא לא מתאים. בלילה הוא מנפץ את המזבח המשפחתי ("היי, זה כמו אברהם אבינו!") וכשהקב"ה מדבר אליו הוא מבקש סימן כדי להיות בטוח בשליחותו ("כמו משה רבנו!").
בלילה הראשון הוא מניח גיזת צמר בגורן, והסימן המבוקש הוא שהיא תהיה רטובה. בבוקר הוא לוקח אותה, ואכן הכל מסביב יבש, ומהגיזה לבדה הוא סוחט מלוא הספל מים. אבל זה לא מספיק לו- עדיין יש מקום לפקפוק, אולי גיזות הן פריטים סופחי לחות, ולכן הוא מבקש שוב, להיפך. והנה, למחרת- הגיזה לבדה יבשה ועל כל הארץ היה טל.
משם הוא ממשיך ובוחן את לוחמיו, מפעיל תכסיסי מלחמה מתוחכמים של לפידים וכדים ריקים ("כמו הדווידקה!") ויוצא למלחמה של מעטים מול רבים, שמסתיימת בנצחון וקידוש השם גדול.
**
ושוב, בקיץ תשפ"ו, יש לנו חפצים רטובים/יבשים בעפרה בתוך סיטואציה חריגה ולא הגיונית. מבחינתנו זה רק קוריוז מוזר לספר עליו בעקשנות: בהחלט כן, היה גשם שוטף, באוגוסט, בדיוק כשעברנו את עפרה.
מה שמוביל אותי למחשבה מפתיעה, שאנחנו לא הדמויות הראשיות בעלילה. אולי יש איזה בחור צנוע שביקש סימן וגם קיבל אותו, ואנחנו רק חלפנו שם בשולי הסיפור הגדול.
ולך בחור יקר רק נאחל- "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה, וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל".