אינטואיציה

פעם בכמה ימים אני פותחת את האתר, בודקת אם הכל בסדר, ומופתעת לראות את התאריך האחרון בבלוג. לא יאומן שעברו כבר שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שכתבתי. נעלמתי, או שמא- נאלמתי. ברובד החיצוני, אני פשוט לא מספיקה כלום. סגר, וחופש, וחגים ושוב סגר, עם שמונה ילדים בבית. אין לי את הפנאי והשקט הדרוש כדי למקד את המחשבות, לבנות מהלך ולהתנסח בצורה מדוייקת. עושים – עובדים – שורדים. הימים האחרונים הביאו לשיא גם את ההטרדה המכונה "למידה מרחוק", שהיא מבחינתי עוד מישרה מלאה של ניהול קישורים והדפסות ומעקב אחרי אינספור קבוצות וואטסאפ, ואחרי שכל המשימות בוצעו עוד צריך גם להחזיק ראש איך לדווח למורה- לצלם ולשלוח? לסרוק? להעלות למשו"ב, לקלאסרום, לאתר הבית ספרי? אוי, רשמו לנו חיסור!! ומתי בכלל אני אמורה לעבוד?! בבוקר אני "מורה", בצהריים מנהלת קייטרינג, לאורך אחה"צ אני משלימה עבודה על המחשב, בערב נכנסת לזום אסיפת-הורים וזום אמהות-ובנות הכנה לחגים, ולקראת חצות מקרטעת אל המיטה שלי כדי לגלות עליה רכס נישא של כביסה. אין לי זמן לכתוב.

אבל יש רובד נוסף, עמוק יותר. אני מרגישה שהדברים שיש לי לומר עלולים להתקבל לא נעים, וזה מפחיד אותי. יש לי דעות ומחשבות שחורגות מהמיינסטרים, הנחיות וחוקים שנראים לי עקומים ואני משחקת בהם על הגבול. אני לא מאה אחוז צייתנית, ואני מרשה לעצמי להפעיל שיקול דעת עצמאי, אבל אני כבר לא מעיזה לצאת בהצהרות כתובות. על פקפוק אחד שכתבתי, קיבלתי תגובות אגרסיביות שהבהילו אותי. רציתי לשחרר מרחב דיון, להוכיח לעצמי שגם למחשבות שלי יש מקום, וקיבלתי כאפה. איחלו לי קנסות, קראו לי מכחישה, והציעו לחסום אותי. מסתבר שיש דעות שעצם ההתעסקות בהן הופכת אותך למוקצה. הדיון הופך להיות עליך, אתה כבר "הזוי" ולא לגיטימי. ובכנות- אני חושבת שזה עובד גם בכיוון ההפוך, אנשים שנראים לי היסטריים מדי מקבלים אצלי תווית של "קוקואים" מופרעים… זה מבהיל אותי כתסמין של חברה, איך אי-הסכמה הופכת כל כך בקלות לעוינות. אז הצליח להם, אני משחררת את המרחב, לא רוצה לריב. אני נשארת מתחת לרדאר, לא מושכת אש.

דווקא בחיים השגרתיים אני די בסדר עם זה שיקראו לי "הזויה" 🙂 אני רגילה להיות מיעוט סוג ב'- אישה, דתיה, מתנחלת, מרובת ילדים ומעוטת הכנסה. אני יודעת שהמציאות שלי מוגזמת. אני חיה באקסטרים, הנתונים שלי חריגים, הרקע שמתוכו אני פועלת לא נמצא בטווח הסטנדרטי, ולפעמים קשה לי להסביר כלפי חוץ את הבחירות שלי. בבסיס האישיות שלי אני מאוד שכלתנית ומסגרתית, אבל עם הזמן ובעיקר מאז האימהות, ההתנהלות שלי מבוססת לעיתים קרובות על אינטואיציה – בקשרים אישיים, בהחלטות רפואיות, ובעניינים כלכליים. לא תמיד אני יכולה להסביר את זה, ואין לי אנרגיות להיכנס לדיונים ולשמוע הטפות. יותר מכך- הפגזה של מחקרים ונתונים עלולה לבלבל אותי, ועל כל מחקר יש מי שיטען להיפך. ד"ר גוגל הוא בחור עצבני ופסימי, ועומס המידע הסותר מתעתע בתחושות הפשוטות והברורות שלי. יש לי את הנתונים שלי, אני יודעת מה נכון בשבילי, ולא רוצה להתווכח.

אחד הדברים שאני אוהבת בגרפיקה, זה השילוב שהיא יוצרת בין עולם האמנות, לבין העולם הטכני המסודר עם הדרישות ה"מרובעות". זאת לא אמנות חופשית ומופשטת- לכל עבודה יש את המטרה המוגדרת, הגודל ושיטת הביצוע, אבל יש גם מקום לאופי והסגנון האישי שלי בתוך התוצר. אז מצד אחד אני מאוד אוהבת לעבוד מסודר, צריכה היגיון ונתונים. ומצד שני, תמיד כשאני מתחילה פרוייקט חדש יש לי את המקום של החיבור פנימה, גישוש בתוך התחושות המעורפלות, והיצירה מתוכן.

קראתי השבוע על מושג בפסיכולוגיה- טיפוסים אינטואיטיביים. לפי יונג, האינטואיציה היא "פונקציה לא הגיונית" של תפיסה דרך הלא מודע, וההתבססות עליה יוצרת שני טיפוסים: טיפוס אינטואיטיבי מוחצן, וטיפוס אינטואיטיבי מופנם. המוחצן הוא זה שמתבסס על תחושותיו ומכוון תמיד לשינויים ולאפשרויות חדשות וקצת דמיוניות. זהו טיפוס של יזמים ומהפכנים. לעומתם, הטיפוס האינטואיטיבי המופנם מכוון פנימה ומבקש לתפוס את משמעותם של אירועים, אך לרוב אין לו עניין למלא תפקיד באותם אירועים. כשאני קוראת את הניתוח הזה אני יודעת בדיוק איפה למקם את עצמי- אני אכן מתבססת הרבה על אינטואיציה, אבל היא מיועדת "לשימוש אישי". אין לי שום עניין לעשות מהפיכות.

ואולי… אולי אני צריכה לשאוב אומץ ולשאוף גבוה יותר. ללמוד מדמותה של סבתא מרים, שליווינו היום למנוחות. סבתא, שבשביל שאר העולם היא "הרבנית לוינגר" – מהפכנית, נביאה, לוחמת, מנהיגה. אישה שסימנה מטרות, ולא נבהלה גם כשהדרך היתה מלאה התנכלויות, סבל ועמל. אישה ששינתה את פני ההיסטוריה.

ובשבילי היא סבתא, שבסלון הקטנטן שלה יש כוננית צעצועים ובמטבח תמיד יש עוגיות חיוכים לנכדים. סבתא עם עצות והתעניינות אמיתית, כזו שממליצה לי על ויטמינים, שמתקשרת אלי באמצע החופש הגדול לשאול איך אני שורדת, ולפני החגים איך העומס בעבודה. סבתא שישבנו אצלה בחצר רק לפני שבועיים וחגגנו לה יום הולדת, והיא כהרגלה, צוחקת צחוק גדול. לא פוחדת משום דבר, לא מתחבאת. היא פיסת היסטוריה, יש לה פרספקטיבה אחרת.

לו ידבק בי מעט ממנה.