אייר

פתאום הוא הופיע בסלון. בין כל הצעצועים, ערימות של ניירת וספרים, הציצה כריכה מוכרת. עטיפה פרחונית, דפים מרוטים מרוב שימוש, והמון זכרונות מתוקים- הספרון שהכנתי לבכורה שלי כשהיתה בת שנתיים. איירתי אותה בכל מיני סיטואציות יומיומיות במרחב הביתי המוכר, וכרכתי באופן ידני בקרטון ונייר מתנות. הספרון הזה היה האהוב עלינו ביותר באותה תקופה, בשבילה- משהו אישי ומותאם בדיוק לגיל. ובשבילי- התנסות "בקטן" בתהליך הפקה של ספר.

במהלך השנים, הדפתי טרוניות מהילדים הצעירים יותר, למה הכנתי ספר כזה רק בשבילה. זה לא פייר! האמת, הם צודקים… אבל עם העומס שהלך וגדל הייתי עסוקה בדברים קצת יותר דחופים- עבודה, כביסה, ארוחת צהריים. מה שאפשר להשיג מוכן, קונים מוכן. וספרים לוקחים בספריה.

כמה שנים אחר כך, קיבלתי הזדמנות נחמדה לשלב בין איור ופרנסה- שני סופרים פנו אליי בבקשה לאייר עבורם ספרי ילדים. התהליך עצמו היה ארוך ומתיש (בדיעבד- לא משתלם כלכלית), אבל ההנאה שלי ממנו נמשכת עד היום- בתוך האיורים "שתלתי" חפצים ואביזרים שהילדים שלי מכירים, וכך הרווחנו ספרים אמיתיים שהם גם אישיים שלנו 🙂

אחת האנקדוטות הכי כיפיות לגבי הספרים האלו התרחשה ערב אחד, סתם ככה בלי קשר לכלום. הטלפון צלצל, ועל הקו היתה אישה לא מוכרת. היא שאלה אם אני זו שאיירה את הספר, וביקשה להגיד תודה על זה שהדמויות לבושות "כמונו", סתם דוסים רגילים… לא חילוני, ולא חרדי. שהאמא עם מטפחת אופנתית. כל כך נדיר למצוא ספרים שהילדים שלנו רואים בהם את עצמם, ויכולים להזדהות עם הדמויות. זו היתה שיחה קצרה ומרגשת שהשאירה אותי עם חיוך להרבה זמן. ובאמת- מה כל כך מסובך? הטלפון רשום בקרדיטים, והפירגון ליוצרים נמצא במרחק של שיחה. זה לא חסר טאקט, זה נותן כל כך הרבה אנרגיות! תודה לך, אישה אלמונית!

במבט לאחור, כשאני מדפדפת בספר שלי, זה משעשע אותי. מה שהיה בזמנו "מטפחת אופנתית" וגרר שיחה נרגשת כזו, במרחק השנים הוא תופעה אנכרוניסטית. איזו אישה מסתובבת עם גדילים כאלה על הראש, ואיזה ילד יזדהה עם ציור כזה?! האופנה התחלפה כבר כמה וכמה פעמים, ואני רואה בציורים שלי את פגעי הזמן. מה שעדכני ואופנתי זוכה לחיי מדף קצרים, וקצת כואב להבין איך הזמן בורח לנו. זה מזכיר לי את תחושת ההחמצה כשאני רואה את הציורים של אפי אונגר הי"ד, המוכשרת והאהובה. כשהיא מציירת את עצמה בכובע רחב שוליים, והכובע המצוייר הזה מבהיר לך כמה זמן חלף ואיזה פספוס ענק זה לכולנו. אז אולי כבר עדיף להישאר עם כובעי הבית הנצחיים של עקרות הבית החרדיות…? 🙁

אני מעלעלת בספרון הישן שהופיע לי פתאום בסלון, מתעמקת בדמות-עצמי כמו בתמונה ישנה, ובינתיים הקטנטונת שלי מפריעה לי ומנסה להראות לי בו את עצמה. לא מותק, זאת לא את, זו אחותך הגדולה! אבל היא מתעקשת- הנה אני במיטה, הנה אני אוכלת, הנה אני באמבטיה. נו טוב, אם את מתעקשת. אבל החפצים מסביב לא מתאימים- את הספה הזו החלפנו לפני חמש שנים. והכיסא הזה נשבר מזמן. וזאת בכלל האמבטיה של הדירה הקודמת. בשבילי זה נחמד בתור נוסטלגיה, אבל בשבילך אני צריכה לצייר ספרון חדש! ולכבוד חודש אייר מצאתי את עצמי מחדש- מאיירת.

אז שוב ישבתי וציירתי וצבעתי וכרכתי, והפעם הכנסתי את כל בני המשפחה, כי גם הם חלק חשוב בעולמה של הגיבורה שלנו 🙂 שילבתי אותם בפוזות וסיטואציות אופייניות (לא כולם מרוצים במיוחד מהשיקוף…), ובטח יהיה מצחיק להסתכל על זה בעוד כמה שנים… הגיבורה הראשית מאושרת בספר החדש שלה, אבל גיבורי המשנה שוב מתלוננים, למה לא הכנתי גם להם ספרונים כאלה כשהם היו קטנים, הנה הוכחה שאני לא אוהבת אותם מספיק…

ובאמת, פדיחה עם האפליות, אבל מה לעשות שמאז שהילדים חזרו למסגרות ממש משעמם לי..? אני לא יודעת לנוח, זה סתם מדכא אותי. כבר שתלתי עציצים והכנתי גרנולה ואפיתי עוגה, ועדיין נשאר לי זמן פנוי. ואם אף אחד לא נותן לי עבודות גרפיקה, אני מארגנת לעצמי 🙂 לפני כמה ימים חברה יקרה פרקה תסכול, ואמרה שזה נראה שאצל כולם העסק דופק ורק אצלה הכל תקוע. באמת זו רק היא?! אני מאמינה שגם אצל מי שמפציץ בפרסומים של עשייה לא קל כרגע. אבל אם הראינו נוכחות ברשת וכתבנו פוסט שיווקי מגניב אז זה כבר נחשב שהכל פה בסדר, לא?! העין נמשכת אל היש והקיים, ואת מה שחשוך וחסר קשה לראות. כולנו משתוקקים לנער את האבק ולהתניע את העסק, אבל האם מותר להגיד את זה? האם זה לא סודק את התדמית המקצוענית הנוצצת? אז הנה אני קצת פותחת את הקישקעס- הלוואי שיהיו לי עוד עבודות כיפיות עם אנשים נחמדים! אני רוצה ליצור. היי, אני קוראת לכם, בואו!