אני רואה אנשים רעולי פנים ובא לי לבכות. כל כניסה למכולת דורשת ממני לבלוע את הרוק, לעצום עיניים שניה, ולהשליט שכל על הבלגן שזה עושה לי בפנים. את הקליפ החדש של ישי ריבו, זה עם המסיכות, אני ממש לא מסוגלת לראות, זה עושה לי כל כך רע.
אולי זו מרדנות מאוחרת שקפצה עלי, אולי זו רתיעה מההקשר הכירורוגי, אבל בעיקר זו החלחלה שיש בי מהסתר הפנים. אני לא מסוגלת לכסות את הפנים.
תקראו לזה "נשות הטאליבן", רעלה, כת – איך שתרצו. להסתיר את הפנים זה המקום שבו אתה מחוק. אין לך פְּנים.
אני מרגישה שה"הלכה" החדשה הזו היא כבר קצת-יותר-מדי בשבילי. עד היום כיסיתי כל מה שנדרש, הקשבתי, ויתרתי, שמרתי. גרביים, שלושתרבעי, כיסוי ראש. השיער שלי מוסתר בקפידה, מטופח באין רואים. ההלכה דרשה ממני הרבה, אבל מעולם לא לקחה לי את צלם האנוש. וזה מה שאני מרגישה עכשיו. אני לא מצליחה לשכנע את עצמי שזה בסך הכל עוד פיסת בד על הגוף. זה הפנים!
במשך כמעט עשרים שנה היו לי משקפיים. לפני עשר שנים עשיתי לייזר וזו אחת הפרוצדורות הכי מפחידות והכי משתלמות שעברתי בחיי. מלבד השחרור הטכני מהתלותיות והכיף של חורף בלי אדים, זכיתי סוף סוף להיות "אני", בלי חציצה, בלי תוספות מלאכותיות, בלי אופנות מוזרות שמתחלפות על הפרצוף שלי.
ועכשיו אני נדרשת שוב לחזור ולכסות חצי מעצמי, להיחנק עם התקני קיצוב אוויר, לאבד את היכולת לתקשר בקריאת שפתיים (לגדל ילדים זה מתכון מעולה לאיבוד שמיעה), ולהרמת מצב-הרוח מוצעים לי רסן וזמם במבחר צבעים ומותגים.
לא רוצה!!
הפה והדיבור הם הנשמה של החוויה החברתית. התקשורת עם אנשים, הבעות הפנים, הדקויות, החיוכים. היכולת לנשום ולהרגיש את הסביבה. בלעדיהם הכל וירטואלי.
בינתיים אני מסתובבת עם צעיף דק, משלה את עצמי שזה נראה שיק, משוכנעת שזה יותר טוב מהזקן התכול שצמח לכולם סביבי, מתפללת ששום שוטר לא יעצור לתחקר, להזהיר, להעניש.
מעדיפה כבר למנוע מעצמי התאווררות שאין בה אוויר. עולם יקר, היה נחמד לשוטט בך, נחזור להיפגש כשתתנהג יפה. כששוב נוכל לחייך.
אוי אחותי!!
קודם כל את יפהיפה אמיתית!!
וגם אני ככה בול עם ללכת למכולת שבא לי לבכות.
חיים בסרט זאת ההרגשה.. אני איתך עם זה שלקחו לנו את הדבר הכי משמעותי..
(ואני חייכתי למישהי ואז הסברתי לה שחייכתי אליה.. כאילו מה)
אה, והצעיף באמת שיקי💓
💓💓💓