יזכור

יום ראשון, ערב יום כיפור. הזיכרון שלי לוקח אותי בחזרה אל שנת תשס"א. גם אז הסתדרו התאריכים וימות השבוע בסדר הזה. זוהי תחילת שנת הלימודים, ואנחנו השמיניסטיות צריכות להספיק לבסס את מעמדנו ולהרים תוכנית איכותית לשבת שובה. רגע לפני ראש השנה אנחנו מספיקות לעשות "השבעה" לילית לחמשושיות הטריות באיזו דיונה נידחת ליד אשקלון. באישון לילה כשאנחנו חוזרות מטונפות ומרוצות ומנסות לנמנם באוטובוס חזור, השדרן של חדשות השעה שתיים מדווח על חייל הרוג ברצועת עזה. אף אחד לא יזכור את זה כי בימים הבאים החדשות עסוקות רק בתגובות לעלייתו של שרון להר הבית.

אני גרה באלון מורה ומהחלון שלי נשקף נוף פתוח, עמק רחב שבליבו קבר יוסף. זהו נוף ילדותי. אני לומדת בבית אל- מדי שבוע ביום חמישי חוזרת הביתה, מדי יום ראשון אורזת ונוסעת. ובין לבין, בכל מוצאי שבת, קצת אחרי ההבדלה, נוסעת לקבר יוסף. ההסעה יוצאת מהתחנה ליד בית הספר, ואני עולה עליה יחד עם קומץ נשים וילדים והרבה גברים ובחורים. כולנו עדיין בבגדים חגיגיים, ממשיכים את קדושת השבת לשבוע מבורך. באחד הכסאות הקדמיים יושב תמיד הלל ליברמן, איש צנום וחייכן עטור זקן בהיר. הילדים שלו צעירים ממני במעט, ואני מכירה את הבנות שלו מבית הספר היסודי. הוא מה"קבועים", הרוח החיה מאחורי הנסיעות האלה. לפעמים הוא לוקח את הרמקול של האוטובוס ומספר סיפור חסידי במבטא האמריקאי הכבד שלו, לעיתים מנגן בגיטרה שירים לכבוד יוסף הצדיק. בד"כ הנסיעה קצרה, דרך הכביש הישן, היישר לתוך שכם. אבל בתקופות מסויימות יש עיכובים ושינויים בסידורי האבטחה ואנחנו נוסעים עד איתמר או עד המחנה הצבאי, ממתינים בסבלנות, לפעמים לשווא.

ובקבר יוסף, מאחורי התיל והבטונדות, כניסה לעולם אחר. עץ התות העתיק, המצבה המאורכת מכוסה קטיפה, שתי המצבות הקטנות של מנשה ואפרים, שבהתחלה חשבתי שהם צמד שרפרפים עגולים. התפילות הממוסגרות על הקירות, הוילון הנפרש מקצה לקצה כמחיצה בין הנשים לגברים, החלונות הצרים והגבוהים, נרות דולקים, כיפת האבן מעל הראש. אני שם, אומרת תהילים, קוראת בנחת את התפילות, לומדת פיסקה בספר קודש. הדקות עוברות והמתחם הקטן מתאוורר מעט, רוב הבחורים עוברים למבנה הסמוך לשמוע שיעור, לסעוד מלווה מלכה, ואני נשארת בפינה שלי, מתענגת על השלווה כמו יושבת בבית סבא. מעברו השני של הוילון נשמע זמזום, גם הלל לא עוזב את הציון, קורא ומפזם במנגינה קבועה את פסוקי הברכה למוצאי שבת, מנגינה רכה שמעולם לא שמעתי בשום מקום אחר.

יום ב' של ראש השנה תשס"א. שעת צהריים ומהחלון שלי נשקף הנוף הרגיל, אך מהנקודה הנסתרת בין שני ההרים העצומים שממול, עולה עשן שחור מסתלסל אל השמים. קולות ירי רחוקים מהדהדים במעלה ההר, מטרידים את שמחת החג, מבהילים את הלב העמוס תפילות, מי בקיצו מי לא בקיצו. חייל הופקר למוות בקבר יוסף.

הארץ כולה חבית חומר נפץ, צמתי הצפון בוערים במהומות, והכבישים שלנו מתפתלים כנחשים רעבים. אני לא זוכרת איך הצלחנו לחזור ללימודים באותו שבוע, אבל בסיומה של שבת שובה באולפנא, אני מזדעזעת לשמוע בחדשות על נטישת צה"ל את שכם. אנחנו אמורות לנסוע הביתה, מחר הצום, אבל המצב בכבישים חמור וההנהלה מארגנת לנו הסעה משוריינת שתגיע רק בבוקר, אנחנו נאלצות להישאר לילה נוסף אצל חברות. ליד הטלפון הציבורי באולפנא, אני מעדכנת את אמא בהתפתחויות, והיא מספרת לי על המצב ביישוב- בשבת בבוקר, לאחר שנודע על הנטישה של צה"ל, הלל התחיל לרוץ לכיוון העיר שכם, אהובתו. לא יודעים לאן הגיע ומה איתו. הראש שלי כבר מטרטר קושיות ותמיהות וחישובים רציונליים, מה הוא חשב לעצמו, מה זה ייתן לו בכלל??? אבל הלב מבין ויודע. זה האיש, זו תמצית חייו.

יום ראשון, ערב יום כיפור. המשוריין שלנו מבקיע קדימה, הכבישים זרועי אבנים. ואנחנו מגיעות הביתה בשעת צהריים. אני מנסה לשתות מספיק לקראת הצום, אבל הגרון חנוק והבטן מכווצת. עדיין לא יודעים איפה הלל. בשלב כלשהו אני מתחמקת אל החצר, מתגנבת בהמשך הרחוב, מחפשת בין הבתים. תקוות שווא ואמונה ילדותית מובילה אותי, אולי הוא מתחבא ליד בית הוריו? אולי הוא כל כך הצטער על הבשורות ורק רצה להתבודד עם עצמו, אולי הוא עדיין פה בסביבה? את אחי אנוכי מבקש. השמש מתחילה לנטות, אור זהוב נשפך על ההרים האדירים ממול, יום כיפור מגיע.

כל הלילה נשבו השמועות ורחשו אצל מי שרחשו, אבל יום הכיפורים בגלימתו הלבנה, מסנן את רעשי הרקע ומשאיר אותנו ללא חדשות וטלפונים. שקט, מתח, אימת דין. ובבוקר, בבית הכנסת המרכזי, מסיימים תפילת שחרית וקריאת התורה, ובאזכרת נשמות נשארים כולם בפנים, דומעים לרשימה הארוכה של בני המקום שנפלו בפיגועים ובלחימה, רמי ותרצה ואבנר…

והלל.

החזן ממשיך בקול שבור וסדוק, אבל בעזרת הנשים העולם נעצר. הלב צונח, הרגליים רועדות, רעש מצלצל באוזניים. מצאו אותו. הוא נרצח בדרכו אל שכם. אהבתו הגדולה נהיתה למזבח שבו הוא עצמו עלה לעולה, עטוף בטלית ובגדי שבת. ובלוויה שלו, ימים ספורים לפני חג הסוכות, עמדנו על ההר הצופה אל שכם. בין שבילים מעלי אבק, בגרון ניחר, עם פיוט אחד לא מוכר שמסתלסל שוב ושוב מעל הקבר הטרי, עד שנצרב לי לנצח עם תמונתו של הלל. וגעגוע, ותחינה שנמשכת מאז ועד היום,

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ