בצהרי יום ג' אספתי את מטלטלינו בתוך שק קניות חינני, ויצאתי עם הילדים באוטובוס לירושלים. התחנה המרכזית היתה עמוסה וצבעונית כתמיד, ובכל חצי דקה ספרתי את הילדים לוודא שכולם איתי. כמו שיירת אווזים צעדנו הישר אל מאפה נאמן, קנינו שקית לחמניות טריות, והתיישבנו לאכול לפני המסע.
כשכולם סיימו הצטיידנו גם בשקית עוגיות, ויצאנו אל הרחוב הראשי, מתלבטים אם לעלות על אוטובוס פנימי או להנות מההליכה במו רגלינו. אחד הגדולים התבכיין שחם לו מדי, שני הקטנים התלוננו שהאוטובוס יגרום להם להקיא. ובכן, הקאות זה הרבה יותר מאיים, אז הלכנו ברגל.
חלפנו על פני בית המשפח העליון ומשרדי הממשלה השונים, והגענו אל איזור חסינות הכנסת. אמנם הרחוב היה כמעט ריק, אבל המודעות והסיסמאות הפזורות באיזור הכניסו אותנו לאווירת הפגנות ודיוני דמוקרטיה (מאד מעשיר ומומלץ, רק נדרשת מעט צנזורה על חלק מהתיאורים בגרפיטי).
כשסיימנו לאכול את העוגיות חיפשנו איפה אפשר לזרוק את השקית, אבל לא ראינו שום פח אשפה במדרכה בה הלכנו, אלא רק מעבר לכביש. תהיתי למה אין פחים, אז אחת הבנות הסבירה שכנראה יש זבל רק בצד של הכנסת. אוקיי, פתאום זה נשמע הגיוני!
לאחר הליכה קלילה של שני קילומטר לערך, הגענו למוזיאון ישראל. כפי שביררתי עוד קודם, בימי שלישי ילדים נכנסים חינם, ולכן שילמתי רק על כרטיס אחד לעצמי. עדיין לא הייתי בטוחה מה התוכנית המדוייקת שלנו, נורא התחשק לי לראות את המפות העתיקות שהגיעו לאחרונה, או להסתובב בספריית האיור. אבל יחד עם הילדים אני צריכה להתמקד במה שיעניין אותם… התקדמנו אל אגף הנוער, ונכנסנו אל התערוכה המיועדת לילדים "תעלומות במצולות". ובכן, חוויה מוזרה. הילדים הסתובבו בין המוצגים והיצירות באופן עצמאי, ומדי פעם חזרו אליי בפרצוף מוטרד, לשאול מה הקטע. מסתבר שהם לא ממש הבינו את הקונספט של תרבות ואמנות. והאמת, גם בעיני זה היה די אקלקטי, כאילו איזה מדריך בסניף צועק "בואו נעשה פעולה בנושא ים!!" וזורק עליך דג מלוח, מלחמת מים וסרט בצפייה פיראטית. וזהו, זה כל הקשר.
בזמן שהילדים טיילו מסביב, אני התמקמתי מול מפה עתיקה עם ציור של לוויתן שוחה בים התיכון (זה הקשר שהם מצאו, מהמוצדקים), והתעמקתי במילים הלטיניות עד שמצאתי את ירושלים וחברון. יש! קיבלתי את שלי.
הילדים שוטטו עד קצה התערוכה, ובאו לעדכן אותי שהם ממשיכים לאולם הסמוך. מתברר שהם מצאו מעבר אל התערוכות של המבוגרים- ארכיאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל בתקופה הרומית. וואו, איזו התפעלות, איזו התעמקות במוצגים- מטמון מטבעות זהב, פסיפס מבית כנסת עתיק, נר חרס בדיוק כמו שכתוב במשנה! הלכתי בעקבותיהם ורוויתי נחת. מי צריך פעולה מחורטטת כדי להעביר את הזמן לילדים, כשיש פה משהו אמיתי, רלוונטי, עם הקשר של מקום וזמן.
כשעלינו לקומה השניה קלטתי שהרומאים משתלטים על המרחב, אז דרבנתי את הילדים הלאה. הבנים לא שאלו שאלות והלכו לחפש עוד אטרקציות. המתוקה שלי עוד התעכבה מול עגיל זהב מהמם, ואז הסתכלה מסביב והתחילה לשאול שאלות על האלה אפרודיטה ושאר הערומקואים. הזכרתי לה את הסיפור של חנוכה וציויתי עליה בקול בס להשתחוות לפסל, "מה זאת אומרת לא?!!". זה מדהים לקלוט שזה היה ממש ככה, ממש עם הפסלים האלה.
כשיצאנו מהמבנה הגנבתי הצצה קלה לספריית האיור, אבל לא ראיתי שום דבר שיכול לעניין את הילדים. זו פשוט ספריה עם פלקטים על הקירות, אפילו מול הבית יש לנו ספריה יותר שווה…המשכנו הלאה, חצינו את השדרה הראשית של המוזיאון ונכנסנו אל היכל הספר. עשינו סיבוב בפנים, ירדנו למטה, וכשהקטנים התעייפו וביקשו סיפור, קראנו לפי הסדר את כל לוחות ההסבר על "כתר ארם צובא". הילדים היו מרותקים! באמת נדהמתי מזה. אני צריכה לכוון יותר גבוה ולא להתחנף ולשנמך, ילדים הם לא אהבלים.
משם המשכנו עוד כמה מטרים, לדגם של ירושלים בימי הורדוס. בזיכרון הילדות שלי זה נקרא "הולילנד", אבל מתברר שאחרי כל פרשיית השחיתות שם, אחרי שהכל נהרס ונבנה, הדגם של ירושלים נוסר לחלקים והועבר למוזיאון ישראל. דגם עצום ומרשים שנפרש על פני עשרות מטרים ומציג שחזור מוקטן של העיר העליונה והתחתונה, הבתים, הארמונות, ומעל הכל- בית המקדש במלוא תפארתו. מרגש ממש! לצערי לא ידעתי מספיק כדי לענות על השאלות איפה זה בית הטבילה ואיפה בית הניצוץ, אבל התפוצצתי מגאווה, איך ההדגמה החיה הזו מוציאה מהילדים כל כך הרבה ידע ועניין.
משם כבר יצאנו אל הרחוב, המשכנו להקיף את מבנה הכנסת, ותוך רבע שעה הגענו אל גן סאקר המשופץ. מילאנו מים בברזיות, עצרנו ליד פסנתר רחוב לקונצרט מאולתר, מצאנו פיסת דשא פנויה בין ענני המנגלים ואלפי החרדים הנופשים, שלפתי מהשק החמוד שלי קופסת אבטיח חתוך וחבילת בייגלה, ושחררתי את הילדים לטפס ולגלוש ולבוא ולחזור כאוות נפשם אל נקודת הבסיס. כל אחד מצא לעצמו מתקן מועדף, כך שידעתי פחות או יותר איפה הם, ומדי פעם עשיתי סיבוב לבדוק שהכל בסדר ולצלם כמה תמונות לאלבום.
לקראת ערב לקחנו אוטובוס פנימי כי יש גבול כמה קילומטרים אני יכולה לגמוא על עקבים, הגענו לאיזור התחנה המרכזית, קנינו כמה שטויות נחוצות (כדור, גרביים, טושים), חיכינו עשר דקות בפיצריה שהבטיחה שיהיה להם ברד בעוד חמש דקות, ואז עוד רבע שעה של התעלמות מגעילה, ואז רבתי עם העובד המזיע והעצבני שייתן לנו יחס, וכשהוא המשיך בשלו הסתובבתי והלכתי משם תוך מלמולים נזעמים מתחת לשפם שאני לא מוכנה שימרחו אותי ככה בשביל כוס ברד מסכנה. במקום זה קניתי לילדים חטיפי שוגי בפיצוציה הסמוכה (8 ב20, אחלה דיל!) ונכנסנו לתחנה כמה דקות אחרי שמונה, כשאני תשושה ועצבנית כי כנראה הפסדנו את האוטובוס המהיר ונגיע הביתה רק בעשר. אבל לא! ברציף שלנו ישב האוטובוס, וחיכה בסבלנות לשעה 20:15. איזו השגחה פרטית מפנקת! עלינו, שילמנו, התיישבנו, דהרנו בלי פקקים ובלי תחנות, וירדנו בקריה תוך חמישים דקות. איזה סיום נפלא ליום נהדר!