השבוע לפני שמונה עשרה שנה, נסענו בטרמפים אל היישוב חומש. זוג צעיר ברמות מביכות, תינוקת קטנטנה, תיק גדול של שירות לאומי, וטונות של אמונה יוקדת "היה לא תהיה". הרי זה לא יכול להיות, אין בזה שום היגיון. התמקמנו באוהל קטן בחצר קוצנית, נדדנו בין אסיפות ודברי חיזוק, שרנו שירי שבת, אכלנו סעודה שלישית-מפסקת, וחיכינו לנס. השבת יצאה והציפיה רק גברה, משיח חייב לבוא!!! את הצום הקשה בחיי העברתי על מזרון באוהל, נואשת ואבודה, מנסה להתמודד עם החום, הזבובים, והתינוקת הצורחת מרעב. למחרת התחיל הגירוש בגוש קטיף, שורות שורות של לובשי שחורים עוברים בשערים, מנפצים את התקווה. הרחק משם, בצפון השומרון, התאספנו מול הטלוויזיות, קרועי עיניים, המומים, נסדקים לרסיסים. יום ועוד יום, יישוב ועוד יישוב. צעקות יאוש, עשן צמיגים, משקפי שמש אטומים מול לבבות מדממים. הקול שלנו לא נשמע.
לא נשארנו שם עד הסוף. לאחר חמישה ימים של חורבן, כשהכוחות התארגנו לעלות לשומרון, אנחנו כבר התקפלנו בשקט כדי להצטרף אל הוריי, לפגוש את אחותי שהגיעה מבית הכנסת בנווה דקלים בחולצה כתומה קרועה בסכין. החתונה של אחי התקיימה ביום שבו נחרבה חומש, והדמעות הציפו ונמחו שוב ושוב. חייבים להתגבר, להחזיק מעמד, להמשיך הלאה. עד היום אני מודה על התזמון של החתונה הזו, שהכריחה אותי לצאת מוקדם, ולחסוך ממני את הטראומה. גם ככה אני לא מסוגלת לראות את התיעוד והסרטים עד עצם היום הזה.
שמונה עשרה שנה אני נמנעת מהפגנות. מחזקת מרחוק אבל לא מצטרפת. יולדת ומניקה, מוקפת בזאטוטים, לא יכולה להרשות לעצמי שוב ללכת לאיבוד. הלב שלי לא בנוי לדרמה, למריבות, למלחמות. לא רוצה להידחס, לשמוע סיסמאות של פוליטיקאים, צעקות של קמפיינרים, רמקולים ענקיים פועמים לתוך המוח.
ובינתיים אני מזמזמת שיר ערש, מחבקת, שמה פלסטר, מלמדת שצריך לזרוק את העטיפה בפח. שוטפת ידיים קטנות, מבשלת שוב ושוב דייסה ומרק וקציצות. מספרת על בלונים ועל תירס חם, מחנכת לא להרעיש במדרגות. לא להשאיר נעליים במסדרון. לסדר את הצעצועים, ללמוד למבחן, לבדוק כינים, להגיד שמע ישראל לפני השינה, למיין את הטושים הטובים, להכין חביתה וסלט, לחשב עודף, לא להידחף, להשתמש במילים נקיות, לצייר פרפר, לבקר את סבתא, להכין עוגיות. לגלות לאט לאט את הכישרונות הייחודיים, לארוז לטיול, לעשות בגרויות, לחפש עבודות-נוער, להתאמץ, להתחשב, לא להעליב, להכיל מורכבות, לדון באקטואליה, ללמוד מההיסטוריה, להשוות מחירים, להפעיל חשיבה ביקורתית, חשיבה לוגית, שיחות נפש אל תוך הלילה.
מתוך אינספור פרטים, מיליוני דקות, צומחים מולי אזרחים צעירים, ממשיכי הדרך. דור רביעי על ההר הטוב הזה, שאין לו ארץ אחרת. לא על הכל אנחנו מסכימים, הם עצמאיים ונבונים ומושחזים והם יודעים גם לערער ולהעמיד סימני שאלה מול האקסיומות שלי. ואני גאה בהם, סומכת עליהם שיבחרו בחוכמה. הכח האלקטורלי שלנו תופח בחשאי, עטוף בשיגרת לימודים כביסה וקניות.
וכשאתרי החדשות זועקים אפוקליפסה ומציגים אותי כקריקטורה ממנה עשויים סיוטים, העתיד נפרש מולי בצבעי שפע וצמיחה. ללא מיקרופונים, ללא שלטים מתנפנפים, בשקט, בסבלנות, באהבה. צעד אחר צעד, הטוב הולך ומתעצם, מקבל גוונים ועומק, מלא חיים. "עוד ישמע במקום הזה אשר אתם אומרים חרב הוא, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה".