השבוע לפני 75 שנה, י"א סיוון תש"ח. היא בת 25, הבת הגדולה במשפחת רבנים אינטלקטואלית. הוא בן 43, איש עמל, הבן הצעיר למשפחת בעלי יערות ומכרות פחם. היא רווקה צעירה ששרדה את אושוויץ, הוא אלמן שאיבד אשתו ובנו הקטן במלחמה, ושרד שבי בסיביר.
חודש קודם לכן, קמה מדינה יהודית בארץ ישראל, אבל בהונגריה הקומוניסטית השערים עדיין היו סגורים. ושם הם נפגשו, וכנגד כל הסיכויים הקימו בית חדש. י"א סיוון תש"ח, על מדרגות בית הכנסת הגדול בבודפשט. האם זה היה חמישי בערב? אולי שישי בצהריים? אף אחד לא יודע. יש לנו רק תאריך יבש ומסמכים ישנים.
כשאני רואה את תמונת החתונה הזו בפעם הראשונה, יש בי מערבולת של רגשות. זו תמונה שמעולם לא ראיתי, ואני מביטה בה במבט נייטרלי וביקורתי- היא קלאסית ומאורגנת יפה, אבל הפגמים הטכניים מרגיזים אותי. למה חוררו אותה מהצד?? למה כתבו שמות של אנשים על המצח שלהם?? זה מטריד אותי ומציק לי בקטע לא הגיוני. אני מגדילה את התמונה ועוברת בסבלנות על הדמויות, מפענחת את השמות. שביבי זכרונות עולים בי, אלו דודים רחוקים וזקנים, שנפטרו לפני עשרות שנים. רק בודדים זוכרים את שמם או מראה פניהם. בעצם, טוב שמישהו רשם את הפרטים…
המידע כבר מתרוצץ לי במוח, אני מתחילה לטוות את הקשרים, והתמונה הנייטרלית מתמלאת במטען רגשי. לפי התאורה החזקה אני מסיקה שהיא צולמה בשעת צהריים. ובכן, זו חתונת שישי, הרבה לפני שזה נהיה טרנד אופנתי. זו חתונה חסכנית, מצומצמת, פרקטית להחריד. סבא וסבתא, חתן וכלה. אחות של סבתא, ג'ינג'ית מרדנית. אחיה הגדול מסתתר בצל, פרטיזן עד לשד עצמותיו. כמה דודנים רחוקים, ועוד כמה אורחים בלתי מזוהים. אלו משתתפי החתונה הקטנה, שברי משפחות, אודים מוצלים מאש.
אני מרגישה דגדוג מוכר באצבעות, הפוטושופ נפתח כמעט מעצמו, ואני מתחילה לנקות את הפגמים בתמונה.
בשלב הבא אני נעזרת באפליקציות של בינה מלאכותית. האלגוריתמים המורכבים מנפיקים תוצאה מרהיבה, והתמונה מתמלאת בפרטים. תווי הפנים המטושטשים מתחדדים, ודמויות עמומות ברקע מקבלות חיים. אני מדלגת בין האפליקציות, בודקת בספקנות את התוצאות. הכי קל להניח להן להכתיב את נתיב הזיכרון, לאשר רטרואקטיבית את העבר. ככל שהדמות מטושטשת יותר, האפליקציה ממציאה על דעת עצמה. חלק מהדמויות נראות כמו כוכבי קולנוע משנות הארבעים. צל חולף נדמה כשיער גולש, קטע דהוי בתמונה מתקבל כעיניים פוזלות. יש פה המון תחכום מלאכותי אבל לא ממש בינה… זהו זיכרון-של-זיכרון, ולא הדבר האמיתי, ואני בוחרת בזהירות את הגרסאות שנראות לי יותר נכונות, שמדברות אל הלב שלי.
האפליקציות מציעות גם צביעה של התמונה, אבל דווקא כאן אני מגלה את חוסר התעוזה שלהן- כל הבגדים נצבעים בגוונים עכורים של כחול וחום. אני חוזרת לפוטושופ הוותיק שלי, ומשתעשעת בצביעה ידנית. שכבה על שכבה, אני צובעת את קיר בית הכנסת בכחול, כי בא לי רקע מעניין. בוחרת לאורחים הנכבדים בגדים כאוות נפשי, מתאימה צבעי שיער ואיפור ואופי, מפזרת צבעים חיים שיבליטו זה את זה. מחדדת את קווי המתאר, מדגישה את האפורים הדהויים עם שחור עוצמתי.
עוד נגיעה של צבע, עוד תיק יד ועוד פרח, ומספיק. זה לא מושלם, אפשר עוד לעבוד על תתי הגוונים, אפשר לחפש אפליקציות שישפרו את המרקמים. אבל מבחינתי זה כבר די והותר. הדמויות מלאות חיים, כמעט קופצות מתוך התמונה.
מזל טוב סבא וסבתא, עשיתם עבודה טובה. יום נישואין שמח!