"כל הדרכים מובילות לירושלים", אומר השיר הידוע. אבל לפעמים, מה לעשות, הבנאדם גם רוצה לחזור הביתה. ולפעמים, באופן נדיר וחריג מאד, הבית לא ממוקם בירושלים (סתם כי אין לנו 5 מיליון בעו"ש). היו ימים בהם המסלול הביתה היה ברור- קחי אוטובוס לגילה, תתקדמי קצת לצומת המנהרות, ותצטרפי לחבורת הטרמפיסטים הממתינה על קצה המדרכה. אם יתמזל מזלך, יעצור מולך טרנזיט מאובק, ונהג מזוקן יגלול את החלון ויצעק "מי צריך קרית ארבעעעע!". אם לא תתעקשי על טרמפ ישיר, תוכלי לעלות על איזה רכב מצוחצח של האנגלוסקסים מהגוש ("זהיווות על הדלת!"). ואם אבא ואמא לא מרשים לך טרמפים, תמיד יש אפשרות לחכות לקו 160, ולקוות שעדיין יש בו מקום בין התיקים העצומים, הזאטוטים המתלוננים, והחיילים המנמנמים.
הטרמפיאדות של נעורינו היו מקום בילוי מסעיר ומלא שיעורים לחיים. מה לא היה שם! הזדמנות להכיר אנשים. מערכת חברתית-מוסרית מורכבת של ניהול תורים. דריכות מלאת אדרנלין לקראת כל רכב מתקרב. אמונה ובטחון בישועה הקרבה לבוא, הישרדות מול פגעי מזג האוויר (שהרי מיקומה של טרמפיאדה נקבע לפי הנקודה הקפואה ביותר בגיזרה), ומעל הכל, מוקד חדשותי לכל מה שחשוב לדעת: החל במודעות אקטואליה באדום-שחור וכלה בגרפיטי של מנפ"ח על הבטונדות. כן כן, היה לנו הרבה זמן ללמוד את כל האותיות הקטנות בסביבה.
השעות המתסכלות בהן בילינו בטרמפיאדות הפכו רטרואקטיבית לסיפורי מורשת קרב- הנסיעה המושלמת לכינרת, השידוך שנרקם דרך המראה הפנורמית, הפעם ההיא שהשכנים אספו אותנו בשתיים בלילה, הטרמפ המלחיץ עם המשאית והנהג הערבי… תרבות הטרמפים שיגשגה לאורך כל הדרך, והאוטובוסים היוו גיבוי למקרי יובש קיצוני.
שנים אחר כך, כשאני כבר מצויידת בילדים, מזוודות, סלקל ועגלה, נאלצתי להשלים עם העובדה שאין לי מה לבנות על טרמפים. מה הסיכוי שיעצור רכב עם מקום לכל הנוכחים והציוד?! נו באמת, אין לנו זמן לחכות לניסים. האוטובוס יגיע בעוד כמה דקות, וכולנו ניסע יחד ונגיע הביתה בדיוק לפי הלו"ז. הטרמפים נהדפו אל הנוסטלגיה, ואיתם גם תשומת הלב שלי לצמתים, למחלפים ולמנהרות הנחפרות מכל עבר.
אבל יום אחד, כשסיימתי סידורים בתלפיות ומיהרתי לחזור אל צומת המנהרות, גיליתי להפתעתי שמשהו כאן השתנה. התנועה דלילה, כמעט אין אוטובוסים, ובטרמפיאדה עומדים רק קומץ בחורים חרדים. במשך שעה וחצי של המתנה, הטרמפים הבודדים שעצרו היו לביתר עילית. איפה כל השאר?? במפתיע אני מבינה שהתשובה נמצאת לי מתחת לרגליים. הכביש החדש מגיח מעומק האדמה חצי קילומטר הלאה מכאן, וכל הרכבים דוהרים קדימה בלי שום גישה אל הצומת.
בפעם הבאה שאני מגיעה לאיזור, אני כבר בעלת ניסיון: הדרך היחידה להיחלץ מהעיר הזאת היא רק באוטובוסים. אני מתיישבת בתחנת האוטובוס במלחה, ונועצת מבט בשלט האלקטרוני שמבטיח לי קו מהיר בעוד 14 דקות. נהדר! כעבור חצי שעה הלוח עדיין טוען שהאוטובוס במרחק 5 דקות, ובספירה איטית לאחור, הוא מגיע אל האפס ומתפוגג בלי שמץ של נוכחות פיזית. הקו הבא אמור להגיע בעוד עשרים דקות, אבל גם הוא מתנדף אל הלא-נודע. קו אחר קו, שום אוטובוס לא מגיע. במוקד השירות מנפיקים לי מבחר תירוצים על רמאדן, תקלות, מחלות או שביתה, ובשורה התחתונה- אין פה לא טרמפים ולא אוטובוסים. אני מצטמררת מהמחשבה על המתנה לאוטובוס בשעות לילה. כמו סינדרלה, אם עברה שעת חצות ואת עדיין כאן, אכלת אותה. אין שום אפשרות להיחלץ מהעיר הזאת.
אני מנסה לחשוב על פתרון- נניח שנייסד טרמפיאדה בנקודת החיבור עם הכביש החדש, בתחנת הדלק לפני המנהרות? אבל כדי שזה יעבוד צריך להוסיף שם תחנה רשמית, וגם לגרום לכל הקווים לעצור בה. מרגע לרגע אני מבינה שזאת תוכנית גרנדיוזית שדורשת תיאום עם גורמים מקצועיים, וזה לא משהו שבכוחי להניע, אני יכולה רק לזרוק רעיונות ולקוות שמישהו יגלגל את זה הלאה. אבל בינתיים אני עוד יושבת בתחנת האוטובוס, רואה את השעות חולפות. ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו, כי איזה אופציות נשארו?