יש אנשים כאלה, שנהנים לנקות ולסדר ולמיין. באמת. אני אפילו מכירה כמה כאלה באופן אישי, אלו שמתחילים לנקות לפסח בט"ו בשבט, למרות שהבית שלהם נראה מלכתחילה מצוחצח ונוצץ כמו היעד הסופי שלי. "זה רק עניין של הרגלים" הם אומרים לך תוך כדי קרצוף נלהב של תחתית הארון, ואת מהנהנת בהכנעה ומנסה להידבק בתחביב המוזר.
מי שלקחה את התחביב הזה קצת רחוק יותר היא מארי קונדו, גורו הסדר היפנית. כבר בגיל 19 היא הקימה את עסק הייעוץ שלה לסדר וארגון, ולאחר מכן כתבה רבי מכר על השיטה שלה שנמכרו במיליוני עותקים. העקרונות שלה יעילים ומשכנעים- חלוקה לקטגוריות, מינימליזם, שיטות קיפול ייחודיות, ובעיקר פילוסופיה מעמיקה על הפריטים שאנחנו אוגרים והתחושות שהם מעוררים בנו. היא יושבת לה בתוך חלל לבן סטרילי ומואר, מסבירה איך להשאיר רק את המינימום ההכרחי, וכחלק מהתהליך, היא ממליצה להיפרד מכל חפץ שאינו מעורר בנו אושר, ולהודות לו על התפקיד שמילא בחיינו.
אני קוראת את "סוד הקסם היפני" באדיקות, מכריכה לכריכה כולל תודות וקרדיטים, ומנסה ללמוד איך עושים את זה. מוסרת הלאה חפצים בקבוצות וואטסאפ, מעבירה שקיות לחנות יד שניה, ומאמצת את הרעיונות לפתרונות איחסון וארגון. גורפת אל מחוץ לארון את כל הבלגן ברגע של אי שפיות זמנית, ומתקדמת לאט בין מזכרות נשכחות ואביזרים מוזרים. אבל כשאני מנסה להרגיש את ביעבוע האושר של השיטה, אני מרגישה פתאום תרעומת מוזרה.
לא, אני לא הולכת לשבת פה ולשוחח עם חפצים, מה זה עבודת האלילים הזו (הבה נתעלם מכך שאני עושה את זה ממילא כשאני מתנגשת באיזו פינת שולחן סוררת %#^$@#!!). אפילו את ארון השמלות שלי אני לא מצליחה לסנן כראוי- הרי אני צריכה להחזיק פה מלאי של קיץ וחורף, שבת וחג ויומיום, ואת כל טווח המידות בין הריון, הנקה, וגעגועים למותניים שאולי עוד יהיו לי אי פעם. זו לא חוכמה להיות רווקה בת 19 שחיה לבד, ולספר לי על אגרנות! ובעצם, אני לא יכולה לזרוק את החפצים האלו, הם בכלל לא שלי. יש עוד דיירים בבית הזה ותראו מה זה- יש להם רצונות והעדפות שונים משלי.
אולי אני מפנטזת על חללים גדולים, ריקים ומוארים, מצעים לבנים מתוחים, וילונות דקיקים, ועציץ סחלבים על שולחן קפה נמוך, אבל כרגע יש לי באמצע הסלון חוט מתוח עם בלוני יומולדת צבעוניים, ספה שמותר לקפוץ עליה, ילקוטים מושלכים והמון רגליים נכנסות ויוצאות. וזה בסדר גמור ככה, ופסח יחיה בשלום עם החלונות המאובקים.
אני משתחלת בין ערימות הכביסה לערימת ספרים, גוללת את הנייד ונתקלת בכתבה טריה- "כבר לא ספארק ג'וי: אחרי שילדה את בנה השלישי, כוהנת הסדר היפנית מארי קונדו מתוודה: הרמתי ידיים מלסדר אחרי הילדים". אחח איזה ביעבוע של אושר היה פה עכשיו, איזה כיף להגיד "אמרתי לכם". ברוכה הבאה לחיים האמיתיים!