השקדיה המבולבלת כבר פורחת מזמן, שמש פז זורחת, וחודש אדר ממשמש ובא. תיכוניסטים עובדים על הכתרה ושוק פורים, מורים מנסים לעמוד בתקנון דרקוני ולהספיק עוד קצת חומר לימודי לפני שהשנה תברח, ילדים שוברים את הראש לעצמם ולכל מי שסביבם למה כדאי להתחפש, ונשים נערכות בקדחתנות לאתגר השנתי של משלוח מקורי, מרשים, טעים, והכי חשוב- עם "קונספט". הקונספט הוא הרעיון המקשר בין כל המרכיבים, הוא הכותרת שמגדירה את אוסף הצבעים והטעמים שנרקחו לכדי משלוח מנות אחד: קרטון פיצה, משלוח ארוחת בוקר, תיבת אוצרות או דוגמיות מזון בריאות- הכל ממותג וארוז בכלים מעוצבים ושקיות מודפסות.
מערבולת הצבעים הזו דורשת תכנון מדוקדק והיערכות מוקדמת- השקיות שהוזמנו מאליאקספרס בשלהי חנוכה, הקערות שנרכשו בסיילים של נובמבר, ומאגר היינות שהתקבלו במשלוחי מנות בשנים עברו, וסתם צברו אבק על הארון העליון (מה פתאום, באלה לא נוגעים. זה מיצג נצחי!). זו חגיגה אמיתית לאוהבי עיצוב ותכנון- החשיבה על הרעיון, הרכבת רשימות מצרכים, עמידה בלוחות זמנים, הזמנה ואיסוף. הרי אין לנו תענוג כמו כובד הראש בזמן ההחלטה על סוג הסרט המסולסל, וההתלבטות הרת-הגורל האם המפית מתאימה לצלחת, והאם כדאי להוסיף גם סוכריית טופי צהובה לשקית. כל כך כיף לתכנן מסיבות!
יש רק בעיה אחת קטנה, פורים הוא החג הכי פחות מתוכנן שאפשר. את יכולה לסמן לעצמך וי על משימת התחפושות, לגהץ ולהכין את כל האביזרים בערב לפני, אבל בשמונה בבוקר עומד מולך הזאטוט בתחפושת ארנב ומיילל שהוא בכלל רצה להיות מלך. את יכולה להכריז שאצלך בבית לא נכנסים ממתקים, ואז לגלות את עיר החטיפים האימתנית שנוסדה בחדר הילדים. את יכולה לתכנן לו"ז קריאות מגילה וסעודה ושעות שינה, זה בסדר גמור חמודה אבל את לא ריאלית. החוכמה היא לבחור בזמן אמת מתוך האמצעים שעומדים לרשותך, ולשחרר את כל מה שלא קריטי. הנה מותק, קח כתר, אתה מלך הארנבים!
זה לא קל, ולפעמים הפער בין הציפיות למציאות הוא בלתי נסבל. משלוחי מנות שמציפים טריגרים חברתיים, ילדים שלא מוכנים להצטלם נורמלי ולהעניק לך אפילו תמונה אחת להעלות לרשתות (מחדל, למה אני מגדלת אותם??), תוכניות שמשתבשות, דברים שנשפכים ונמעכים. ואם כל זה לא מספיק, תכפילו בשתיים. כשהגעתי לגור בקריה גיליתי את נפלאות שושן פורים, ואת הרגעים הקסומים של קריאת המגילה בפעם השלישית, כשהבית זקוק לשיקום דחוף, הילדים משוגעים מרוב סוכר, והבעל נעלם לאנשהו.
ועם כל זה, אלו רגעים של חיים. תרגול של ספונטניות ושחרור שליטה, לשמוח במה שיש לנו כאן ועכשיו. בשנה שעברה חוויתי את אחד הימים הכי סוריאליסטיים, כשאת צהרי הפורים ביליתי בבית העלמין בהלוויה של לאה, אישה צעירה ומתוקה שנפטרה ממחלה קשה. לאה היתה אוהבת ארץ ישראל במלוא מובן המילה, הקימה חוות חקלאיות ונלחמה על האחיזה בגבעות גם בתנאי חיים קשים ללא חשמל ומים זורמים. ובהלוויה הפורימית שלה, גברים בתחפושות, שרו שירי עליה ומחתרות בקול ניחר ודמעות זולגות. משם, המומה ומעורערת, נזרקתי בחזרה אל משלוחי המנות וסעודת פורים. איך עושים את זה? בדיוק ככה, זה נס הקיום שלנו, נס פורים. "מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה".