בבוקר חורפי בהיר, פתח האביר את תלוש המשכורת שלו וחיפש את שורת הנטו. שורת ניכויים מוגזמת הופיעה שם ללא בושה, שחור מטושטש על לבן מקומט. האביר הרים גבה מתחת לקסדה, והניח את התלוש על הדלפק הכבד בכניסה. "תוכלי לטפל בזה? אני בדיוק יוצא למסע הצלה נועז" הוא צעק למזכירה שלו וחיזק את חגורת הנדן. המזכירה העיפה מבט ברשימת המשימות ונאנחה. הדו"ח השנתי עדיין בטיפול, טופס 101 מתעכב, ועכשיו גם זה.
הטלפון הראשון להנהלת חשבונות לא הניב הרבה תועלת, ורדה מ"אבירים סוסים וגמל בע"מ" ענתה בקול משועמם שצריך להגיש טופס מקוון בתחילת כל שנת מס, תחפשי בגוגל זה ממש פשוט. המזכירה הקלידה בזריזות אבל שער הכניסה לאיזור האישי היה חסום ע"י חידת הגיון מסובכת- מה היה שם המשתמש, הקוד הקבוע והסיסמא שנחשבה כנראה סבירה ושפויה בזמנו? שלושת הניחושים הראשונים נכשלו באופן מחפיר והמזכירה הביטה בחלחלה באזהרה המרושעת שהופיעה על המסך- נותרו לך עוד שני ניסיונות בלבד! אוי, אבל שכחתי סיסמא, אפשר רמז..? המערכת הממוחשבת נהמה בהתנשאות והודיעה על שיגור איגרת לכתובת האימייל הרשומה במסד הנתונים.
המזכירה הנאווה התעודדה מעט, לחצה על הקישור שהתקבל, ונתקלה בחומה בצורה חדשה- צופן אימות נשלח בסמס למכשיר המעודכן במערכת. אצל מי המכשיר הזה נמצא בכלל בימינו? היא אזרה אומץ והתקשרה "היי אלברט? אהה, ארתור, מה נשמע? תגיד, קיבלת עכשיו קוד אימות? יופי תודה". בשעה טובה ומוצלחת נפתחו השערים והמפלצת שומרת הסף התפוגגה בקול נפץ.
מבוך רוחש טפסים רעילים נגלה מעבר לפינה ובו התחוללו קרבות נועזים במילוי הצהרות ההון. במהלך מתוחכם הונפק אישור תושב ב"טירות ודירות", ובמרתף העינויים האפל נבחנה הסיבולת עם ההמתנה המוזיקלית של המענה הקולי. "לא, אין לנו אמצעי זיהוי חכם, וגם אין דרכון, אבל אני יודעת את שם הסבתא מצד האב וגם מה היה בית הספר היסודי של האביר, רוצים לשמוע כל עלילות הגבורה שלו, רוצים?" העלמה היכתה חזרה בערמומיות.
שעתיים וחצי מאוחר יותר, כשעלמה-נאווה סיימה להזין את כל מסמכי התאגיד מאז ימי הביניים, מפלצת הבירוקרטיה הממוחשבת צצה שוב ונשפה בזעף- סיימת? בטוחה? רוצה להגיש? תחתמי לי כאן וכאן וכאן, תדפיסי, תסרקי, תשמרי עותק. יופי. המסמך נקלט, פקיד מטעמנו יבדוק את הפרטים תוך 90 יום. עלמה-נאווה התמלאה נחישות ולחצה על כפתור האישור, ובתוך שבריר שניה נזרקה החוצה מהמערכת, מתנשפת בהפתעה. אוקיי, נראה שזה עבר בשלום, פחות או יותר.
בשעת ערב מאוחרת נכנס האביר והתיישב על כסא המנהלים בקול קרקוש. "וואי, איזה יום מבאס את לא מאמינה" הוא פלט, "לא פגשתי היום שום מפלצת". המזכירה הרימה אליו עיניים משועשעות "כן, כבר אין הרבה מפלצות בימינו, גם אצלי היה די משעמם".