אחת החוויות המסעירות של ילדותי היתה היום בו הגיע הכרך החדש של "דפי זהב". בטקס משפחתי מורחב היינו מצטופפים סביב ספר הטלפונים הטרי, ומדפדפים בחשש קל עד לשורה שבה מוזכרת המשפחה שלנו, בודקים שהמספר נכון והשמות כתובים כמו שצריך. על הדרך אפשר היה להשתעשע כהרגלנו מהשמות המוזרים שנחשפו שחור על גבי צהוב- היי, ידעתם שטלי היא בעצם חמוטל? ותראו איזה מצחיק, כתבו כאן פנקס במקום פינחס! ואצל משפחת אפשטיין לא היה מספיק מקום לכל האותיות אז קראו להם אפשטי – זה דווקא שם חמוד! איזה מזל שאצלנו הכל תקין ולא עשו לנו פדיחות כאלה.
בעולם הטכנולוגי העדכני, זומנה לי חוויה דומה כשהורדתי אפליקציה לזיהוי שיחות. פתאום נפרשה מולי רשימה של שמות וכינויים איך אני שמורה אצל אחרים. בראש התוצאות נמצא כמובן הצפוי והסטנדרטי, שם פרטי ושם משפחה. אבל ככל שמתקדמים ברשימה, נפתחים הסיפורים העסיסיים. מי שמר אותי בשם "חלונות"?? אהה, זה השיפוצניק שהזמנתי לפני 6 שנים! מעניין, מישהו שמר אותי "הבת של גולדי", זה בטוח קרובי משפחה היסטוריים מהצד של מומו. והכי כיף- מחמאות בלי הכנה: "תמר גרפיקאית תותחית" יאאא, תודה! לפעם הבאה תקבל הנחת חבר-אמת! בין הכינויים מסתתר גם הבלתי נמנע- "תמר לא לענות", ואני מתעצבנת שוב כשאני נזכרת בבחורה שגנבה לי קרדיט והתקשרתי להזהיר אותה שזה פלילי. די צפוי שהיא לא תרצה לדבר איתי שוב, אני רק מקווה שהמסר שלי עבר…
גם אני מעניקה כינויים לאחרים, אבל משתדלת שזה יישאר ביני לבין עצמי לשימוש פרטי. לפני כמה חודשים היתה לי שיחה עם לקוח, שיצאתי ממנה כמעט בדמעות. במשך רבע שעה הוא ירד עליי בלי הפסקה שאני מדברת מהר מדי, שאני לא נותנת לו להשחיל מילה, שהוא מעוניין להתלונן על השירות, על התוכנה, על המציאות ועל היקום. בכל פעם שעניתי לו על השאלות שלו בזריזות ו/או עם יותר משתי מילים, הוא התעצבן שאני לא מקשיבה. לאחרונה דיברתי איתו שוב, אחרי שני משפטים וחמש טרוניות, נזכרתי במי מדובר וירדתי לקצב דיבור של כיתה טיפולית. לקח לנו עשר דקות אבל עבר בהצלחה! את נקמתי הצנועה קיטלגתי לדיראון בכרטיס הלקוח: "לדבר לאט, מתעצבן מהר".
יש משהו מטעה בתחושת הניצחון שמקבל הלקוח הצודק-תמידית. הוא מסתובב בעולם בהרגשה שעשו לו עוול ורק בזכות האסרטיביות שלו הוא קיבל את מה שמגיע לו. אולי אפילו גאה בעצמו על הקרב ההירואי בהפיכת שולחנות. הו לא, זו טעות מצערת. אין לו מושג מה נאמר אחרי שהוא הלך, מה רוחש מתחת לפני השטח, בעולם המחתרתי של נותני השירות ומקטלגי הלקוחות. לכל מעשה יש השפעה, ו'כמים הפנים לפנים'. זה עובד גם בכיוון החיובי- בדיוק השבוע נתקלתי במרפאה במקרה מחמם לב, כאשר מטופל מתוסכל קיבל יחס אמפתי מהאחראית, ואחרי שהוא יצא היא עוד הוסיפה "מסכן, הוא ממש צודק בתלונה שלו, זה לא היה בסדר מצידנו".
ככל שההיסטוריה האישית שלי מתארכת, אני מקבלת עליי עוד כותרות, עוד תפקידים וכינויים. אני אמא-של, גיסה, קולגה, לקוחה, שכנה, חברה. וכל אחד מהשמות שבהם אני שמורה לאחרים, זורק לי איזו פיסת מידע קטנה, איזה מין קשר נרקם בינינו. בעצם, לכל אחד מאיתנו יש בפנים איזו "אפליקציה" שבה הוא מזהה את ההיסטוריה שלו, את המעגלים השונים של החיים ואיזה שם הוא יצר לעצמו. והלוואי שהשם הזה יהיה תמיד מחמיא ונעים לצפיה.