זריזות במתינות

שעה לפני שבת, אני נאנחת ומתיישבת ליד השולחן. נגמרתי! במשך כל הבוקר תיקתקתי בישולים וניקיון, ומאז ארוחת הצהריים הכנתי סלטים וקינוחים. האמת, מתחשק לי להכין עוד עוגה, אולי אשלוף מתכון זריז של חצי שעה. יש עוד זמן עד שבת, ואני מרגישה שצריך לנצל כל רגע פנוי ולהוסיף דברים. הלו"ז השבועי שלי מורכב מחמישה ימי עבודה גדושים, ואת כל ההכנות לשבת אני דוחסת ליום אחד מרוכז. קצת אטרף, אבל אני מעדיפה ככה. אני דוגלת בהפרדת רשויות- באמצע שבוע אני לא מעסיקה את עצמי במחשבות על מטלות לקראת שבת, וביום שישי אני לא נוגעת במחשב.

הסירים מבעבעים, ומהתנור עולה ריח מתוק של שוקולד. אני ניגשת להוציא את העוגה עם שמץ של סקרנות- איך יצא לי הפעם. תמיד מצחיק אותי שכותבים על העוגות בסופרמרקט שהן ביתיות, כשהן כולן מדוייקות ואחידות. עוגות ביתיות אף פעם לא דומות זו לזו, גם כשהמתכון זהה. פעם חשבתי שזה תלוי בהקפדה על מצרכים וטמפרטורות, כיום אני חושדת שזה בעיקר הקריזות והאופי האישי של התנור (לתנור שלי יש פינה צפון-מערבית עם אקלים מדברי). וכמובן, חוסר היכולת שלי לדייק בלוחות הזמנים.

אני והשעון לא חברים. כשהמורות בביה"ס ניסו לחנך על חשיבות העמידה בזמנים, הן הפריחו נבואות זעם כמה חשוב להתרגל לכללים של המסגרת: ככה זה בחיים, מה תעשי כשתהיי מבוגרת, הרי צריך לקום מוקדם ולדפוק כרטיס בעבודה. אבל איכשהו, הצלחתי להעביר את השנים בלי מחוייבות להשכמה מוקדמת. בתיכון נרשמתי לפנימיה מלאה, וכשהחברות שלי כילו את זמנן בנסיעות בוקר ארוכות מהבית אל הכיתה, אני עוד התכרבלתי בפוך והתהפכתי לצד השני. בתקופת המכללה הגעתי באיחור של שעתיים היישר אל ההפסקה, השלמתי בזריזות את ההרצאה, והשתלבתי באלגנטיות בשעות התירגול. יאמרו מה שיאמרו המדענים, מבחינתי נימנום-בוקר הוא השינה האיכותית ביותר.

אני אוהבת לעבוד בלילות. העבודה מתקדמת בקצב, שלב אחרי שלב. השקט הנדיר נותן לי מיקוד צלול, וזמן שנמשך לאינסוף. אין דדליין קטלני וטלפונים פתאומיים, אין בקשות "תביאי לי, תסדרי לי, אמא משעמם לי", ואני יכולה לעבוד ברצף עד נקודת הסיום. ייקח כמה שייקח- שעה, שעתיים, עד שתיים וחצי בלילה או שלוש, הכל בסדר. נלך לישון ונקום אחרי הכל. התיקתוק הקיצבי עטוף במעטפת רכה ורגועה, זריזות במתינות.

המתינות הזו אפשרית רק בזכות חלוקה וניהול עיקבי של רשימת המשימות. אבל עם 54 קבוצות עדכונים-כיתות-חוגים-שכונה, אני ממש לא סומכת על הזיכרון שלי, הוא עלול להתפוצץ מעומס יתר. אני נעזרת ב"כונן חיצוני"- כשאני מסיימת שיחת טלפון עם מרפאת השיניים או מתאמת שעה לאסיפת הורים, אני רושמת מיד את הפרטים בלוח השנה. על השולחן מחכות פתקיות קטנות עם משימות לביצוע מיידי, ניירת לטיפול מחכה ליד המקלדת, מסמכים לתיוק מונחים במגירה. הכל רשום ומקוטלג, לכל מטלה יש את המקום והזמן שלה, ואין לערבב ביניהם. אני יכולה לעבוד ברוגע, כי אחרי הצצה חטופה בלוח אני יודעת שזו המטלה היחידה שיש לי עכשיו, לפיכך נתכנסנו. השאיפה היא להיות בהווה במאה אחוז נוכחות, ריכוז מלא בלי הסחות דעת ודאגות לעתיד (חוץ מהדאגה הקיומית מה יקרה אם אאבד את הרשימות שלי, בלעדיהן אני אבודה!).

גם באירועים המשפחתיים שלנו, אני עובדת עם רשימה צמודה: כמה חודשים מראש מחליטים על קונספט ותאריך ומסגרת-תקציב. בלי לחץ. משריינים ספקים, מצטיידים באביזרים, ומתכננים עיצוב. זה כמובן החלק האהוב עליי- להכין הזמנה, לקנות כלים, להתאים מפיות, לתכנן את המרחב והקישוטים. ואני נלהבת להתחיל!

באחד האירועים שלנו החלטנו לשדרג את העיצוב עם בלוני הליום בצבעים תואמים, וכבר שבוע וחצי לפני הערב הגדול התייצבתי מול סטנד הבלונים, מתענגת על מבחר הצבעים ומתלבטת בין אינספור שילובים אפשריים. מטריד אותי שהבלונים צריכים לחכות בחנות ממש עד רגע האמת, איך אפשר להיות בטוחים שיישארו לנו הצבעים המדוייקים שרצינו? תכל'ס אי אפשר להיות בטוחים, אולי מישהו בדיוק יבוא השבוע ויקנה את כולם לפנינו… אבל אם נשלם עליהם מראש, אז ישמרו לנו אותם בשקית סגורה עם פירוט של תאריך ושעה מתי לנפח אותם! אני מכתיבה למוכר את הפרטים ומוודאת שהוא רושם הכל כראוי- בשעה 14:30 ביום רביעי בעוד שבוע וחצי.

כעבור שלושה ימים, ביום רביעי בשעה 14:45 הטלפון מצלצל, ועל הקו מבשרים לי בקול צוהל שהבלונים מוכנים ואני יכולה לבוא לקחת אותם. מה?!! זה לא להיום, זה לשבוע הבא!! אני מרחמת על המוכר שנתקע עכשיו עם צרור בלונים עצום ומיותר בעליל, איזו טעות מטופשת. אחרי בדיקה מהירה בפתק הוא אכן לוקח אחריות, אבל עכשיו באמת נגמרו הצבעים שרצינו. ומי גמר לנו אותם? אנחנו בעצמנו!! זה מה שקורה למי שמנסה לשריין את עצמו יותר מדי…

אני מותחת רגליים וחוזרת אל הכיור, מעבירה ניגוב על השיש ומחזירה את הקקאו לארון. הפעם אני אוותר על עוגה נוספת, זה סתם יצר-הרע כזה של להכניס שבת בלחץ… נסתדר מצויין עם מה שיש, וגם לי לא תזיק לי שעה שלימה להתארגן בנחת. בעצם כבר פחות משעה, התעכבתי פה יותר מדי. שבת שלום!