בזמן האחרון ירושלים ואני קצת התרחקנו. לא ממש ברוגז, אלא קרירות כזאת של פרקטיות ועודף פנקסנות. פעם היא היתה הרבה יותר כיפית, איוורור לנשמה. שטיפת עיניים בחלונות הראווה, שמלה חדשה מתנפנפת, שקית של קשיו ופקאן בשוק. עכשיו היא רק משרדים ממשלתיים, בתי חולים, ניירת שצריך לחתום. היא מציקה לי בגינוני זיקנה, מעוררת בי תחושת אשמה- כמה זמן כבר לא ביקרנו כמו שצריך, למה את ככה ממהרת, אולי תשבי קצת. בעצם לא, יש לה עומס נוראי היום, השיפוצים והעבודה, את יודעת. ובכלל, אין איפה לשבת. אין בתי קפה, אין חנויות, אין אירועים. הכל חסום ומדוד וחנוק, אם רק תנשום יבוא שוטר.
אני כועסת עליה, מחפשת תחליפים. כשהדרך אליה מתארכת לשעתיים, ומסלול הנסיעה הופך לשרשרת פקקים, אני כבר מתייאשת מראש. נסיעה, עצירה, זחילה. כיכר, צומת, מנהרה. גילה, מלחה, בגין. אני מוותרת על הביקורים, מסתפקת בשיחות טלפון וטפסים מקוונים. משתעשעת במחשבה על ערים אחרות, זמינות יותר, ידידותיות יותר.
לאט לאט היא שוב מתרככת, מפתה אותי לקפוץ לבילוי קצר בפארק, מציעה לי מאפה לדרך, שולחת ד"ש מהמסחר המתעורר. מאשרת מפגש זהיר בשטח פתוח, נושמת ריאות ירוקות. שולי העיר מרצדים מולי בפריחה אביבית מתפרצת, כטבעו של עולם.
יום ירושלים מתקרב, מכריז על בואו במודעות כחול לבן חגיגיות, דגלים ותזכורות להרשמה. אני נרתעת מההמוניות הפתאומית, כמו הזמנה למסיבת יום הולדת מוגזמת של מכר ותיק. עדיין לא. הקשר בינינו שברירי, ונצטרך לרקום אותו בהדרגה, באינטימיות של אחת על אחת. שתינו חשדניות, ואני לא יכולה לעטות מולה חיוך של חג, כשהיא עוד קפוצה מולי, חגורת מחסומים ולב נעול.
ובכל זאת, האורחים מתאספים ומגיעים, המסיבה כמעט מתחילה, ואני צופה בה בתדהמה דרך המסך. האזעקה מקלפת בי את כל המגננות, פוערת זרם חם של אהבה וצער. אנשים משתטחים ברחובות, נחבאים בין פיתולי החומות והשערים, מתנחמים בשיר ישן של אחדות ותפילה. הכל סוער, מתנפץ, מתפוצץ. מפלח לי את הלב בגעגוע חשוף. ירושלים שלי, אהובה, עיר להבות ועשן.
הארץ מופגזת, ועל המקרר שלי מוצמדת במגנט הזמנה לחתונה, נעלה את ירושלים על ראש שמחתנו, ציור של בית המקדש בקווי זהב עדינים. ואני מיטלטלת בין רצון ופחד. רוצה לבוא, ומתחפרת בבועת ההדחקה. אוזרת אומץ, ונבהלת. מעמיסה על עצמי הצהרות של אלפיים שנות, וקורסת מול סרטון בפייסבוק. עד שעות הצהריים אני עוד לא יודעת מה לעשות. מפוכחת מול המשאבים והסיכונים. ואז, תוך רגע, מגיעה ההכרעה, התוכניות מקבלות צורה ולו"ז, והכל מתחיל להסתחרר סביבי בהכנות והתארגנות. מקלחות, שמלות, איפור, ארנק, סוודר, והיידה- קדימה לאוטובוס המשוריין. המצב עדיין לא רגוע, הכבישים בוערים ואני, כנועה ורמוסת גאווה לאומית, רק רוצה להגיע בשלום, לא מחפשת אקשן. בכיכר הכניסה לקריה אנחנו נעצרים מול ניידת משטרה שחוסמת את הנתיב, ממתינים עוד חצי שעה עד לסיום הטיפול החבלני בגופת המחבלת הנוכחית. מקבלים תזכורת נוספת על נס ההוויה שלנו. ההמתנה משתלמת כי הפיצוי מגיע באופן מיידי- הכבישים ריקים, ואנחנו דוהרים קדימה בקצב שכבר שכחתי שאפשרי בכביש הזה. חצי שעה ואנחנו בירושלים.
אנחנו יורדים בתחנה המרכזית, עולים על הרכבת הקלה, ובולעים במבטים את מרכז העיר ההומה צבעים בסתם יום של חול. גולשים במורד רחוב יפו, הלאה הלאה, יורדים בעירייה וממשיכים ברגל אל המרכז האמיתי, אל הלב המוקף חומה. צלילי הכלייזמרים תופסים אותנו בשער ציון, מכוונים את דרכנו אל רחבת החופה המעוטרת. מעבר לגדר הנמוכה מתפתל הכביש, יורד אל שער האשפות, וכמטחווי קשת נישא הר הבית, זוהר באור השקיעה החם ומסמא את עיני בדמעות. דורות של חתנים וכלות נשבעו לה אמונים, ממעמקי גלות, ממוראות פרעות וחרב. וודאי היא היתה להם כהבטחה פלאית, חזון נביאים רחוק ודימיוני. והנה אנחנו כאן, על ריצוף אבן ומדרגות ואספלט, רואים את חורבותיה הנבנות וצומחות. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני.