בקצה החצר של מומו צמחו שלושה עצי שסק שהניבו בכל אביב שפע של פרי. בני הדודים שלי, שגרו בבית ממול, ידעו לטפס על שלושתם, אבל אני, קטנטנה ובלתי מיומנת, הצלחתי לטפס רק על האמצעי מביניהם, נאחזת בענפים ומתמתחת ככל יכולתי. מאחורי שורת העצים עמד מבנה המחלבה הישן, והלאה משם הרפת הריקה, והמתבן עם קוביות החציר ששיחקנו בהן כמו בלבני לגו עצומות. קרוב יותר אל הבית ניצב לול התרנגולות הקטן, ועגלת העץ הנטושה שהתמלאה בכל סתיו במאות שבלולים דבוקים אליה בתפזורת.
אני זוכרת את עצמי משתחלת ומשוטטת בין גדרות הברזל של המחלבה, דורכת על הבטון המרובב באניצי תבן ובוץ קשיח, ומדמיינת את מסלול ההליכה היומי של הפרות שהיו שם פעם. הזכרונות שלי עמומים ואני לא מצליחה להגדיר את הגדלים, המרחקים, השנים. הנתונים המדוייקים נעלמו מעיני הילדה שהייתי. אבל השסק הכתום החמצמץ, הגלעינים המבריקים, הידיים הדביקות מלאות אבק ושריטות, ריחם המשכר של פרחי הפרזיה שסבתא גידלה בצד המוצל של הבית, דקירות החציר. החושים זוכרים טוב ממני.
פופו (סבא בהונגרית) היה איכר גדול גוף ושתקן, ואני התביישתי ממנו, פחדתי מהזיפים הקשים שבסנטרו. מומו היתה אישה קטנה, בקושי מטר וחצי. תמיד עסוקה, מבשלת, רוקמת, מגישה צלחת קומפוט, יוצאת ובאה. אהבתי את העברית המצחיקה שלה- "בואי מותקה, אולי את רוצה כוס צ'וקו?", מילות החיבה באידיש, להשקיע את פניי בלחי הרכה והקרירה.
מומו נולדה בפסח 1923, פגית פיצפונת שנעטפה במשך שבועות ארוכים בתוך כרית עבה עד שתגדל ותתחזק. השנים הבאות לא ממש הועילו לעניין- התזונה הלקויה, המלחמה, המחנות. לאחר השחרור מאושוויץ, נישאה לפופו שהיה אז כבן ארבעים, אלמן שאיבד בשואה את אשתו ובנו. הרופאים לא האמינו שהיא תצליח להרות, אבל היא חזרה אליהם כמנצחת. בשנת 1957, עם שלושה ילדים קטנים, הם עזבו את הונגריה הקומוניסטית, ובסופו של מסע יבשתי, עלו על אוניה בחופי איטליה. סבא הציע להגר לאוסטרליה, לפתוח דף חדש ביבשת רחוקה. אבל סבתא, נצר למשפחת רבנים ומקובלים, התעקשה שהיעד הוא רק ארץ ישראל. ההפלגה היתה קשה וסוערת, וחלק נכבד מכלי החרסינה התנפצו בתוך המכולות הסגורות.
בארץ הם נקלטו על ידי הסוכנות היהודית, וקיבלו הצעה להקים התיישבות חקלאית בגליל העליון. פקידי הסוכנות דיברו על הנוף המרהיב ומזג האוויר הקריר, כמו באירופה. אבל מומו התנערה והצהירה שהיא לא רוצה שום דבר שמזכיר את אירופה. הם נשלחו למושב חדש בצפון הנגב, שלוש שורות של בתים קטנים באמצע החולות, בלי שירותים בתוך הבית, בלי עצים, בלי כבישים. בקצה החצר נחפר בור ספיגה, ומעליו הוצב צריף השירותים, אבל השימוש בו הוגבל רק לשעות היום, מאימת הפדאיון.
מתוך החולות, פופו הקים אימפריה. בשדה מאחורי הבית מתחו הוא והילדים קילומטרים של צינורות השקיה, וגידלו מספוא לפרות. ברפת המטופחת הסתובבו ארבעים פרות חולבות, והחלב המשובח שהפיקו נמכר לקווי הייצור המיוחדים של תנובה. כלי הרכב המשפחתי היה עגלה רתומה לסוסה, ובכל מקום בחצר התרוצצו חתולים שמומו האכילה בנדיבות, מתוך שיקולי תועלת חקלאית כמו גם מתוך רחמנות על כל יצור רעב.
כשאני מתרפקת על הסיפורים, עולה בי תמונה קסומה של חיי כפר שלווים. אבל המציאות היתה קשה. העבודה הפיזית מעולם לא הסתיימה, והטיפול בבעלי החיים דרש מחוייבות טוטאלית: חליבת בוקר שהתחילה מדי יום בשעה ארבע, ושוב בשעות הערב, בלי חופשות. במשך עשרות שנים לא התקיימו כמעט נסיעות משפחתיות, והחוויה הכי מסעירה אי פעם, היתה נסיעה של חצי יום בעגלה, לראות את מצעד יום העצמאות בבאר שבע.
בגיל 46 נפקדה מומו בהריון נוסף. פופו כבר היה אז מעל גיל שישים, ומראה התינוק הארצישראלי על ברכי אביו היה לפלא, כמו בסיפורי צדיקים. האב הטרי, כמעט בגיל פנסיה, לא עצר לנוח, והמשיך להפעיל את המשק עוד שנים ארוכות, עד גיל שמונים.
אני שומעת את הסיפורים, כותבת ומתקנת את הפרטים, ומסנכרנת את הזיכרונות שלי עם המידע שנאסף. מסמנת לעצמי שאלות ונקודות שצריכות בירור עם הדור שעוד זוכר. ומספרת הלאה, לדור הבא שנולד אל החירות, אל השפע המובן מאליו. זה החלק שלי בשרשרת, אלו השורשים שלי, ההיסטוריה שזורמת בדמי, ויש לה פנים וצבעים ונופים. והגדת לבנך כי במופתים גדולים הביאנו אל הארץ הזאת.
לזכרה של מומו- רבקה חיה מרקוס (לבית פרנקפורטר). נולדה בפסח תרפ"ג, נפטרה במוצאי שביעי של פסח תשס"ה.
וואו תמר!
ריגשת עד דמעות!
איזו כתיבה מיוחדת.
יהי רצון שיהיו הדברים לזיכרה.