מיניאטורות

מתחת למיטה בחדר הבנים נמצא מאגר הבובות שלנו. הבנים מקטרים שזה לא אמור להיות אצלם, ושזה לא פייר שהחדר שלהם הוא חדר המשחקים. הם צודקים כמובן, חדר שינה אמור להיות מקום של שלווה, ואילו חדר משחקים נוטה לצבור בלגן באופן אקספוננציאלי, במיוחד כשיש חבורת עוללים שיודעים לשפוך את כל הסלסלות אך קצת מתקשים להחזיר את הכל למקום עד שעת השינה. אבל צפיפות האוכלוסין אצלנו מכתיבה את הכללים, וכל עוד ברירת המחדל היחידה היא להעביר הכל לחדר הבנות, זה ממש לא בא בחשבון. יחד עם החפצים שלהן לא יישאר שם מקום לסיכה. והרי ידוע שציוד אישי של בנות תופס הרבה יותר מקום, וכולל הרבה יותר סיכות.

הבובה הוותיקה ביותר במאגר היא טלי, בובת בד נוסטלגית עם סבך שיערות חומות ושמלה אדומה. את הקריירה שלה היא התחילה לפני כמעט שלושים שנה, בובה יפהפיה עם שיער גולש שהגיעה מהדודים שלי באמריקה. ברבות השנים היא נשכחה ונזנחה עם יתר צעצועי הילדות, ורק כשכבר נולד הדור הבא הוחזרה עטרה ליושנה- היא אומצה בביתנו כחוק, שמה נקבע עפ"י הצעת הזאטוטים, היא נעטפה באהבה, וזכתה לטיפול נמרץ במיוחד ע"י סידרה של מטפלים צעירים.

המטפלת הנוכחית היא בחורה קשוחה בת שלוש, שמקפידה מאוד על לוחות זמנים, תזונה מאוזנת ולבוש הולם. לפי החזון החינוכי שלה, כל ילדה צריכה להיות מטופחת, ולכן גם טלי צריכה ללבוש שמלה נקיה, להסתרק ולנעול נעליים. התקלה המצערת היא שאין לבובה נעליים. כלומר, היו לה, מתישהו, לפני שלושים שנה, אבל מאז כנראה היא גדלה, או השתוללה קצת, או איבדה אותן. צריך לדאוג לה לנעליים חדשות! איזה מזל שיש בבית הזה אמא שאפשר לבקש ממנה דברים כאלה.

מערימת הניירת שעל שולחן העבודה שלי שלפתי פתק קשיח. גזרתי צורת כף רגל, ומעליה קשת רחבה שתשמש גפה לנעל. הוספתי קשת צרה יותר בחלק האחורי, הדבקתי היטב, והרי לנו נעל! התנועות המיומנות שלי והפליאה בעיני הילדים סביבי, החזירו אותי לגיל 13, לקיץ שבו התנסיתי לראשונה בהכנת נעלי בובות.

באותה שנה, הוקסמתי ממארזים של רהיטי עץ קטנטנים להרכבה עצמית שראיתי בחנות צעצועים. לאחר התלבטות ממושכת כשעדיין לא הצלחתי לבחור ביניהם, אזרתי עוז וקניתי את כל הערכות- מטבח, סלון וחדרי שינה. הרכבתי את הרהיטים בזהירות, הנחתי אותם בעדינות על המדף שמעל שולחן הכתיבה שלי ושיכנתי ב"דירה" משפחה של בובות מיניאטוריות שהתאימו להם בדיוק. הכל היה מושלם, אבל דווקא אז, בתוך שפע הרהיטים המעוצבים, התחלתי לדאוג לרווחתן של הבובות- הרהיטים היו בסך הכל עץ חשוף, המיטות קשות ונטולות מזרונים, והארון ערום וריק.

ובכן, התחלתי בפרוייקט עיצוב פנים- פיסת ספוג הפכה למזרונים וכריות, משאריות בדים הכנתי מפות ווילונות, את הארונות מילאתי בבגדים וכלים זעירים עשויים מקרטון ופקקי פלסטיק, לצד המיטות הנחתי נעלי בית, ולקישוט אפילו הכנתי כד חימר קטנטן, "שתלתי" בו עציץ, וקלעתי לו מתלה-מקרמה מחוטים דקיקים של כיפה.

הבית סוף סוף היה מצוייד כראוי, והגיע הזמן למקם אותו ב"עולם". הוצאתי גליון ציור, ועם קצת דימיון המצאתי נופים הנשקפים מהחלונות והדלתות: גינות, בתים וכבישים שמקיפים לכאורה את הבית המיניאטורי שלי. הדבקתי אותם על דפנות המדף ובחנתי את התוצאה. במפתיע, נוצר רושם שהבית עומד בראש גבעה- בכל החלונות נשקף נוף של מדרון מתון ובו בתים משתפלים כלפי מטה. מתברר שבאופן בלתי מודע, ציירתי את זווית הראיה שהורגלתי בה- גגות רעפים ממבט-על, כבישים מפותלים ואופק הררי. בדיוק כמו בחלון האמיתי של החדר שלי, שבו נפרש נוף השומרון הגולש אל עמק שכם. הנופים סביבי, השקפת העולם וזווית הראיה שספגתי, צצו והתבטאו מתוך היצירה.

באגרונומיה, ובפרט בתחום היינות, מסבירים את ההבדלים בין זנים זהים שצמחו באיזורי גידול שונים ע"י ה"אופי" של אותו מקום. זה נקרא טרואר- מכלול התנאים הסביבתיים המשפיעים על גידול חקלאי: האדמה, מזג האויר, והגיאוגרפיה. גם האדם הוא תוצר של מכלול תנאי גידול- חוויות, דמויות ומקומות. או במילותיו של המשורר טשרניחובסקי- "תבנית נוף מולדתו". ובאותם נופי מולדת, מחוזות אבות האומה, זכיתי ואני מגדלת את ה"כרם" הפרטי שלי. מסדרת מיטות, ממלאת ארונות ושותלת עציצים- הפעם אמיתיים, לא מיניאטוריים. חיים בגדול!