בתחילת העבודה הזו ביקשתי לקבל את הטקסט כדי "להרגיש" אותו. מיד כשהוא הגיע קראתי את כולו ברצף, מרותקת למסך במשך שעתיים. זה היה מופלא.
בעיצוב הכריכה שילבתי רמזים לאווירה, בלי לגעת במאפיין ממשי מתוך הסיפור. המטפחת רומזת למעשה באבידת בת מלך שמוזכר בהקדמה, וגם למטפחות המשי בבתי הכנסת.
המטפחת האמיתית, זו שצילמתי, הייתה שייכת פעם לאמא שלי. צילמתי אותה בתאורה חורפית רכה כשהיא מונחת על קרש לבן מבריק ששיקף את הצבעים.
לפעמים אני חושבת שהספר הזה העניק לה איזה קמצוץ של קדושה… עד היום אני לא באמת משתמשת בה, אבל היא שמורה לבטח בארון שלי 🙂