כשאני משחזרת איך נראתה הדירה הראשונה שלנו כזוג צעיר, אני זוכרת בעיקר מרחב. אמנם זו היתה דירה קטנטנה, אבל בתקופה הראשונה היו בה רק חפצים בסיסיים. את השאר ליקטנו באיטיות ובהדרגה, מעט בכל פעם- תמונה על הקיר, שידה, עציץ. אל הקושי והאתגרים של שנת הנישואים הראשונה, נוסף גם הצורך להתנהל בתנאים חלוציים, בלי הפינוקים וההרגלים הישנים. כשאני חושבת על זה, הפער הוא כמעט בלתי נתפס, איך כלה צעירה יוצאת מבית מצוייד היטב, ומקימה לה קן חדש. אין מיקרוגל או מייבש כביסה, קחי מטאטא ותסתדרי.
יש יתרון אחד משמעותי כשמתחילים מאפס, והוא תחושת ההתחדשות וההישג. הספה הראשונה שלנו נמסרה מחברים שעברו דירה, ויחד איתה הגיעה גם מגילת יוחסין- ממי הם קיבלו אותה, ומי לפניהם… הספה היתה קטנה ומרופטת, אבל זה היה הדבר הכי משמח בעולם, הנה יש לנו סלון אמיתי! עם ספה! וכשאני מביטה אחורה, אל כברת הדרך שעברנו, מהמינימליזם של נקודת ההתחלה עם תקציב של 900 ש"ח בחודש, קשה להאמין שזה היה אפשרי בכלל.
מסיבות החנוכה והמפגשים המשפחתיים המורחבים שחווינו השבוע, מביאים אותי שוב אל אותה תחושת פליאה. במרכז יושבים סבא וסבתא, ראשי השבט, וסביבם גדודי נכדים. עגלות תינוקות חוסמות את המעברים, השולחן גדוש בקערות ותבניות כאילו פתחו כאן קייטרינג, והכסאות מאכלסים שטף מתמיד של גיסות. חמש דקות פטפוט עם זו, עוד שתי דקות עם אחרת, זאת רצה אל הילד, ואלה עוד מעט נוסעים. סוף סוף אני קולטת מי בהריון ואצל מי הקטנצ'יק כבר הולך, ואין מספיק זמן כדי להתעדכן מה קורה אצל כולם, זה שפע שהולך וגובר, מוסיף והולך. אני עוד זוכרת אותם כילדים, נדחסים בחדר עם הילקוטים והבובות, רבים על תורנות שטיפת כלים. יצורים קטנים וחמודים שכמותכם, איך פתאום נהייתם זוג פלוס שש??
המבט שלי נודד ונעצר על הזוגות שנשואים כבר כמה שנים ועדיין מצפים לילדים, ולפתע השפע הזה מסנוור אותי עד דמעות. לא אצל כולם מוסיף והולך בקלות, ולפעמים העוצמה וההמולה החגיגית רק מדגישים את המחסור: אלה שמייחלים לזוגיות ועוקבים בחשאי אחרי המודלים המאושרים שסביבם. אלה שרואים את הסלון היפה של המארחת ונחנקים מייאוש. פתאום אני מבינה את הצורך הזה במוצאי חנוכה, להטמין פתקים ולבקש על כל מה שחשוך ותקוע. כל אחד והמראה שהועמדה מולו.
אני עוד לא רוצה להכניס את החנוכיה ולהיפרד מהחג. זה לא פורים שבו מרבין בשמחה, ומרבין ומרבין, אופס, כבר כ"ט תמוז, קבלו ביטול מכאן ממעיטין. בחנוכה אין תנאי עצירה, ואפילו לא תאריך סיום קבוע. בא לי להמשיך, כמו בפרסומת ההיא שראיתי פעם, ל"פעילות מיוחדת לילדים בנר התשיעי של חנוכה". אני רוצה להיאחז בקסם הזה של יום ועוד יום, להוסיף אור. ובעצם, לא צריך בשביל זה נרות, רק להמשיך ללקט עוד מעשה טוב, עוד התקדמות, לבנות עוד קשר ועוד קטע דרך. מוסיף והולך.