אני רואה אותך באור השמש השוקעת, שערך מתיז ניצוצות כתומים מתחת לצעיף הקליל. צעדייך קופצניים והאוויר סביבך רוטט בהתלהבות, מפזז איתך במורד השביל. את מייצבת על הכתף את הכד הריק, מעיפה מבט אל העדרים המתאספים, מעולפי חום. כולם מותשים בסוף היום, אבל את, כאילו חשמל זורם בך. המרחבים מטעינים אותך, ואת מביטה בהתפעלות על הרועים המסייעים זה לזה.
את מאיטה מעט את הקצב כשאת חושבת על הבית, מעבירה בראשך את הקריצות הקטנות, הבעיטות מתחת לשולחן, מעשי הנוכלות של יום-יום. את מכירה אותם מגיל אפס, את כבר יודעת למה הם מתכוונים כשהם אומרים "אחי". הקלות שבה הם מפזרים הבטחות, הערמומיות של הכנסת האורחים שלהם. אחיך, זה שבלידתו הופתעו כולם ממראהו הבהיר, מנצל היטב את הכריזמה והאלגנטיות החלקלקה שלו, מתעתע בקלות בסוחרים כמו גם בקרובי משפחה. את מתעבת את זה, מחפשת מקום נקי מתככים, מקום של אמת ותמימות. האם זה קיים בכלל?
ההלך הזר היושב ליד הבאר מביא איתו רוח אחרת, דיבור רך ועיניים מפצירות- "הגמיאיני נא". הוא מביט בך כאילו יש בידך מפתח סודי כלשהו, כאילו טמון בך פתרון לשאלה שלא נשאלה. את משתיקה את הקולות בראש- מה האינטרס, מי עומד מאחורי זה, איפה הקאץ'… די! חסד עושים בלי חשבונות. התזזיתיות שלך מתפוצצת בין השוקת והבאר, כולך הבזקים של הלוך וחזור. כשנשלפים מולך התכשיטים את נרתעת מעט, וכשהמשפחה רומזת לך שיש כאן פוטנציאל בלתי נדלה של זהב והטבות שאפשר לחלוב ממנו עוד ועוד, ימים או עשור, את מעמידה פנים שלא הבנת, ואומרת "אלך".
שנה אחרי שנה את לומדת לרסן את האימפולסיביות, מתעטפת בצעיפך, מתרכזת באוהל, בעיסה, בחסדים סמויים. אבל את לא פראיירית! כשדברים לא ברורים לך את דורשת תשובות, יודעת לדפוק על השולחן, להרים טונים. ואז את מגלה שאת אמא לתאומים, הראשונה בתנ"ך. אם-טיפוס. את הראשונה לזהות שתאומים הם לא פעמיים מאותו דבר, כל אחד מהם הוא מופע יחידאי בעולם, ואת נותנת את כל כולך בשבילם, עם אנרגיה כפולה. מי כמוך לאתגר כזה.
את ג'ינג'ית אש, זה ברור. וקשה לך עם הבן הזה שדומה לך מדי. אדמוני כולו, מסתובב בשדות וחוזר עם ריחות ירוקים רעננים מסעירים. הבן השני הוא כל מה שייחלת לו, שברחת אליו- אמת ותמימות, עדינות, נחת של בית. את עוטפת אותו באהבה, בתבשילים של אמא. דואגת לו, חוששת שלא יסתדר בעולם האמיתי. תמיד עוקבת בשקט מרחוק, ורק בשעת מבחן גורלית את שולפת את הקלפים שהסתרת וקברת, את הטריקים והרמאויות שלמדת אי אז, בבית אביך.
אני אוהבת אותך, רבקה אמנו. האם הנסתרת, זו שכמעט לא שומעים אותה, והיא נחבאת בין הפסוקים, הכי שווה ומגניבה. אני רוצה לבוא אלייך, להתקרב, לפטפט קצת, לקבל ממך כוחות. ללמוד את סודות הזוגיות השלימה, האימהות המודעת. אבל ציון קברך במערת המכפלה פתוח רק ימים ספורים בשנה. וגם כשהשערים נפתחים, לפי איזשהו שיקול מוזר, את שם באמצע עזרת הגברים. אני בטוחה שאת שמחה בהם, מתענגת על קולות התורה והתפילה של בנייך, אבל את חסרה לנו, בנותייך, שלא מכירות אותך מספיק. אז מה את אומרת, אולי תסדרי לנו איזו קומבינה..?