רגע לפני הדלקת נרות אני לוקחת את הטלפון שלי, גוללת בזריזות את ההודעות האחרונות לוודא שלא פספסתי משהו קריטי, ואז מכבה אותו בלחיצה זריזה ומניחה במגירה. ליל מנוחה וחופשה נעימה! כמובן, חצי שניה אחר כך, אני נזכרת שרציתי לברר את התחזית למחר, ולבדוק בבלוג של ניקי את התיבול המדוייק לסלט חצילים.
יאללה, אבוד לי, עד שהטלפון שלי יתעורר מתרדמתו יעברו עוד דקות ארוכות שאין לי עכשיו (מוזר מאוד! להירדם הוא יכול תוך רגע, אבל להתעורר זה הסיפור שאינו נגמר. האם הוא בגיל ההתבגרות?!). ברגע הראשון אני חשה אבודה- איך אפשר להסתדר בלי המידע החשוב הזה?? מה יהיה?? בלית ברירה אני מהמרת שהולך להיות חם מאד ומתכוננת לשעות ארוכות של רביצה במזגן, ואת התיבול לסלט אני מאלתרת מכל הבא ליד- שום, לימון, מלח, חומץ, פטרוזיליה, סוכר חום ובצל סגול. זה לא בדיוק זה, אבל יוצא לי משהו מעניין, נגיעות הדרים על מצע עשבי תיבול. ישר למאסטרשף!
הניתוק ממאגר הידע האינסופי של גוגל מכריח אותי להתנסות בעצמי, לחדד את התחושות ולהפעיל את היצירתיות האבודה. באופן מתעתע, מבול המידע מקטין ומצמצם את היכולת שלי לחדש משהו- הכל כבר קרה, הכל כבר נוסה, כל השיאים נשברו, הנופים משעממים, המתכונים לעוסים, הרעיונות קלישאתיים. אין שום חידוש בעולם כלל. דווקא המגבלה היא אם ההמצאה, אני צריכה להיות כאן ועכשיו, ללא הסחות דעת, עם הידע שקיים בתוכי ועם המצרכים שיש לי בארון. הטכנולוגיה אמנם מארגנת את החיים בנוחות ומקצרת תהליכים, אבל היא נעדרת את ניצוץ הקסם המופרע שגורם לך להצמיד יחד אלמנטים הזויים- סלרי, תפוח עץ ומיונז… מה הקשר??? נעים מאד, סלט וולדורף.
הטכנולוגיה גם לא מבינה את ההומור שנובע מטעויות. הו לא, טעית בהקלדה! היא מזדעקת. כתבת "גוגל מוגלג" האם התכוונת ל"גוגל מוגל"? היא שולחת אותך לדף שגיאה 404 ומתנשאת עליך כאילו אתה בעצמך חתיכת טעות. אחח, איזה פספוס של הומור גיקים איכותי…
טעויות זה דבר אדיר- באחד הימים בשבוע שעבר מצאתי את צמד הזאטוטים שלי שקוע בעיצומו של משחק סוער, מתכננים מהלכים מורכבים איך לסיים את השלב הנוכחי: "יופי, עוד רגע נעבור לעולם הבא!" צועק זאטוט א'. "אבל אין עולם הבא" עונה לו בחיוך זדוני זאטוט ב' "זה כמו ששרים בזמירות שבת- ואין עולם הבא…" אני נחנקת לרגע, צוחקת, ואז נחפזת לתקן את השגיאה המטרידה. בטח שיש, ואנחנו אפילו יכולים להרגיש אותו. לטעום ממנו ברגעים של יחד משפחתי, בהתרחבות של הלב על מחמאה או מעשה חסד, בכל נגיעה של הנשמה בנצח.
בשבת בצהריים אני מבינה שהגזמתי בהערכת החמסין. המזגן נושף בעורפי, מתאמץ להקפיא את הסלון ולהפוך אותי לארטיק. אני נמלטת החוצה עם ספר, מתמקמת על ספסלי העץ השחוקים בגן השעשועים, סביבי ריח דשא ואורנים ושקט פועם. במקומות אחרים, כך אומרות השמועות, זו השעה לרדת למחתרת, להגיף תריסים, להתחבא מהחום והלחות. כאן, בפתחו של גן עדן, האוויר צלול, השמש מלטפת, ואפילו בשיא הקיץ נושבת רוח קרירה בשבילים הפנימיים העטופים קיסוס. דשא, שקט וספר. מעין עולם הבא.