סגן ראש המועצה ירד מהרכב המרובב בבוץ, אוחז בידו את המכשיר הכבד והמסקרן. זו היתה שנת 1994, ו"מבצע מכפיל" הוכרז כתגובה להסכמי אוסלו, בניסיון להרחיב את שטחי הישובים ולתפוס גבעות אסטרטגיות. אצלנו ביישוב זה היה מאחז קטן בשולי שמורת הטבע, בגוש עציון נאבקו על גבעת הדגן, ובבנימין על הארטיס והגבעות סביב שילה. המבוגרים נחלקו בדעתם האם זו פעולה רצינית או פרובוקציה, והאם יש סיכוי שהמהלך ישפיע לטווח ארוך. מבחינתנו, הילדים, זו היתה עוד גרסה של בילוי חווייתי, כמו ההפגנות ההמוניות בתל אביב והשביתות האינסופיות בגן הורדים בירושלים.
סגן ראש המועצה סקר את האוהלים על הגבעה החדשה, עומד בנקודת תצפית נוחה, משוחח עם הפעילים ומתייעץ עם נכבדי הישוב. מדי פעם היה אפשר לראות אותו יוצא לסיבוב בין הסלעים, מדבר עם עצמו בארשת חשיבות, והולך ממקום למקום, מצד לצד, לא עוצר לרגע. השמועות אמרו שככה זה כשיש לך מכשיר סלולרי, אתה לא יכול סתם לשבת בנחת כמו עם הטלפון של בזק שמחובר בחוט לקיר. כשאתה עם הפלאפון אתה חייב ללכת כל הזמן. בגלל זה קוראים למכשיר הזה "מנגו", Man-Go.
אבל מה כבר ידענו אז על פלאפונים. ידענו שהם יקרים להחריד, עשרות אלפי שקלים לחתיכה, ועלות השיחה נמדדת מדי שניה כמו טיפות זהב דולפות: טיק-טק, טיף-טף, שיח-ש"ח. איזה רעיון מיותר! עדיף לדבר מהטלפון בבית, בשעות הערב. ברור שרק אנשים חשובים ועסוקים מאד יכולים להצדיק אחזקת מכשיר כזה. ונוסף לכל, הוא כל כך מגושם וקשיח, כמו מכשיר צבאי שהופיע בטעות באמצע סצנה אזרחית. מי בכלל רוצה להסתובב עם כזה דבר מכוער!
עשר שנים אחר כך, כבר היה לי מכשיר משלי. כמו כולם. נוקיה 5120 שחור שמנמן עם אנטנה מקוצרת, עמיד לנצח נצחים. שילמתי עליו הון תועפות בכל חודש, התקמצנתי על כל דקת שיחה, ועמלתי קשות על מיומנות ההקלדה שלי- שתי לחיצות על הסיפרה 3 כדי לקבל את האות ב', לחיצה אחת על 5 בשביל י', ושלוש לחיצות מהירות על הסיפרה 7 כדי לקבל את האות ת'. חברות שלי, שהיה להן סלולרי עוד בשנות התיכון, הפגינו כישורים מרשימים בהרבה- אצבעותיהן מתקתקות במהירות על-אנושית, עד גמר מלאי התווים האפשרי בהודעת סמס (70 אותיות, להזכירכם). בחדשות התאבכו דיבורים מדאיגים על תוכניות לפינוי יישובים, ובחיים הפרטיים רק חיכינו לרגע שנסיים את ההתחייבות-לשלוש-שנים ונצליח לבצע התנתקות מסלקום.
קיץ 2005 הוא פצע מדמם, טראומה שלא נרפאת. חור בלב וגרון חנוק ללא מילים, רק תמונות שמצליפות היישר לתוך הכאב. זה לא תבליטים ברומא, לא ליתוגרפיות של גירוש ספרד, לא תמונות שחור-לבן של השיירות והמצור ב48'. זה בדיוק אנחנו, עם טריקו וסנדלי שורש ופלאפון ביד. חורבן בצבע מלא.
שנה אחרי, כבר סיימתי את לימודי הגרפיקה, וחברים מהיישוב הסמוך פנו אליי לעצב פאנל לסלולרי עם הדפס זיכרון לישובים. זו היתה אחת העבודות הראשונות שלי, והתגמול המרגש ביותר היה לראות את התפוצה האדירה של הפלאפונים האלה. הייתי עומדת בטרמפיאדות, מגניבה מבט אל הסלולרי של הממתינים לצידי, ומחייכת לעצמי בשקט. היי, זה אני עשיתי..! באופן אישי נשארתי עם הנוקיה השחור שלי, לא היתה שום דרך להרוג אותו.
כאשר לא נותרה לי ברירה והעולם עבר להתנהל בוואטסאפ, קניתי סמארטפון פשוט והתמכרתי לעולם של זמינות מלאה ותכנים אינסופיים. למדתי על בשרי את האובססיה הזו להתעדכן, להציץ מה חדש, לבדוק מי צריך אותי ממש הרגע. וגיליתי שאתה אכן חייב ללכת עם הפלאפון כל הזמן… את הנוקיה קברתי בארגז הצעצועים של הזאטוטים, אבל כשהילדים גדלו וניסו להטעין אותו כמעשה קונדס, הוא נדלק ושב לחיים. כשהסמארטפון העדין שלי נעלב והתפגר במפתיע, השתמשתי במשך כמה ימים במכשיר הישן ונהניתי מהתגובות הנדהמות של הסביבה.
הסמארטפון הנוכחי שלי הוא בחור קשוח, קשיש סיני צנום בן חמש שכבר אין להשיג בחנויות. מצולק משיעורי-זום ומתלונן על קשיים בזיכרון, הוא שורד יום ועוד יום ומנסה לשכנע אותי להיפרד ממנו סופית. אני דוחה את רגעי הפרידה, בודקת בעצלתיים אפשרויות ודגמים, מתבאסת שהכל גדול ופגיע כל כך, עם תוחלת חיים של שנתיים בממוצע. אבל המצלמות האיכותיות קוסמות לי, ואני נדהמת מהתמונות מלאות החיים שמפיקים המכשירים החדישים. ושוב אני רואה תמונות יפהפיות של בני נוער צועדים בשבילים, מקימים אוהלים, שרים אהבה לארץ ישראל. וברקע, שכונות בנויות לתפארת, אלפי דירות, על אותן הגבעות שטיפסנו עליהן אי אז.