טינג! הרעיון מבזיק בי, שורק ומתפוצץ כמו זיקוק מרהיב. אני צופה בו בשעשוע, בחשדנות, בוחנת אותו מכל הכיוונים. כן, זה יכול לעבוד. אבל אולי כדאי ללטש קצת, לתמצת יותר? אני פותחת קובץ, מלקטת אליו קטעי רעיון, מתקנת ניסוח וצבעים, מתאימה פונט ותמונה. מהר, מהר, לתפוס את המומנטום. האדרנלין שוצף בי, האם יש פה חידוש מוצלח או שאני ממחזרת משהו נדוש? תחושת הדחיפות לא עוזבת אותי, הרב גוגל עומד לצידי ומסלסל בקישוריו, ואני מרפרפת על ההצעות שלו, מחפשת את הזיקוק שלי, שמא הקדימני אחר.
זה חשש טיפשי, אני יודעת שחשבתי על הרעיון הזה בעצמי. אבל ככל שהוא יותר מבריק, כך אני פחות בטוחה בעצמי. הרי זה כל כך פשוט ומתבקש, לא יכול להיות שאף אחד לא חשב על זה קודם! אולי שמעתי את זה פעם, אולי זה היה לי בתת-מודע. ובכל זאת- מימין ומשמאל, כל האינטרנט ארץ ציה מדבר וחרבה. בלב הולם אני מעלה את היצירה שלי לשיפוט הקהל.
הלייק הראשון הוא מים קרים על נפש עייפה. זכיתי בחברת-אמת שתמיד מבינה את השטויות שלי! אחריה מגיעים עוד כמה מגיבים ממעגל החברים הקבוע, ובד"כ בזה זה נגמר. באתי, פרקתי, נסעתי. היו ברוכים! אבל לפעמים אני מופתעת לגלות שיתוף. מישהו גלגל את זה הלאה. עוד מישהו הגיב שם. אחרת העלתה לסטטוס. חברים שואלים אותי על קרדיט (עזבו, לא צריך קרדיטים…), לפתע מופיעים אצלי שמות שאני בכלל לא מכירה, חברים של חברים של חברים, האלגוריתם מתעורר, ההתראות קופצות שוב ושוב, ופתאום- פוסט ויראלי. אמאל'ה!
המילה הזאת, "ויראלי", מתגלגלת לי בראש במבטא רוסי כבד, ובעיני רוחי אני עוד רואה את עצמי של פעם בתוך חדרון מחוטא היטב, ורופא הילדים מנופף בה כבמטה קסמים ופוטר את כל החרדות האימהיות עלי אדמות: כן, אנחנו מכירים את זה, אין מה לדאוג, לא צריך לעשות כלום. קחי מנוחה כמה ימים וזה יעבור לבד. זה ויראלי, נו מה.
אז אני מנסה לנוח, לתת לגל לעבור, משחקת אותה שלא אכפת לי, אבל מתעלפת מהתרגשות לפתוח את הפלאפון בבוקר ולגלות עוד מאתיים לייקים. איזה כיף שאהבתם, איזה אנשים מתוקים אתם! זאת אומרת, רובכם. פחות התחברתי לזאת שלקחה את הפוסט שלי, והוסיפה עליו את מספר הנייד שלה (מה את מלכלכת את השלימות המופלאה הזאת??). כשאזרתי אומץ והתקשרתי אליה להבין מה נראה לה, היא הסבירה לי בשיא הביטחון העצמי שזה מאד מקובל, ככה צוברים עוקבים לסטטוסים. חצופה! כנ"ל גם לאותו סלב ידוע שמרכז בדף שלו את כל מה שרץ ברשת, אבל מתעקש להתעלם כשאומרים לו לתת קרדיט (כן, עכשיו דווקא בא לי קרדיט!!). מבחינתו שם אנונימי זו כנראה המקבילה העדכנית ל"לחן: עממי"…
אני נזכרת באיור ישן, שהראו לנו פעם בשיעור על רכילות ושמועות- איך המידע יוצא מנקודה אחת, הולך ומסתעף כמו עץ שכבר אי אפשר להגיע אל קצותיו. זה מלחיץ, העוצמה הגלומה בנקודת ההתחלה, ואחריה איבוד השליטה. אני מזכירה לעצמי עד כמה חשוב לדייק את מה שיוצא ממני, כל דיבור, כל מידע שהפצתי. הרגע שבו אני לוחצת "פרסם" זו נקודת הזמן היחידה שבה הדברים תלויים בי. ומכאן והלאה אני רק ממשיכה לעקוב, להתפלל שיהיה לתועלת.