ההיכרות הראשונה שלי עם עולם הרשתות החברתיות היתה דרך אתר לנוער דתי בשם "סרוג". הגעתי לשם בעקבות חברה טובה שניהלה את אחד הפורומים, והמליצה לי להיכנס ולהתרשם. אמנם כבר הייתי אז נשואה טריה, אבל נהניתי מהאווירה ונושאי השיחה, וכאחת המבוגרים הבודדים בשטח, גם אני התברגתי שם די מהר לניהול. באותה תקופה היה מקובל להזדהות בפורומים עם "ניק"- כינוי וירטואלי שמשקף יותר או פחות את אישיותך, ומאפשר לך להסתתר תחת זהות בדויה מתוך אשליה שהאינטרנט הוא מקום קטן ואינטימי. שם המשתמש שבחרתי לי היה "מומינאמא" – מחווה לדמות הנערצת עליי, אשת חיל, צופיה הליכות ביתה, ואשפית מרק-דלעת.
מאחורי הקלעים, בפורום המנהלים, התרחש האקשן האמיתי. שם התנהלו דיונים עקרוניים על שרשורים נפיצים, גולשים סוררים, גולשים מצטיינים, ותוכניות עתידיות. כיף גדול! באחת ההזדמנויות נפתח שם סקר משעשע על חוויות הניהול, ובין יתר השאלות התחבאה גם שאלה אחת מערערת- אם לא היית כאן, איפה היית מבזבז/ת את הזמן? עניתי עליה בהקנטה המתבקשת- בפורומים של אתר "כיפה", עוברת לשחק במגרש של הגדולים!
למעשה, הפורומים של כיפה הפחידו אותי. היו שם שרשורים סואנים, אנשים מבוגרים עם המון ניסיון חיים, סלבס מגזריים ועיתונאים להוטים מאחורי ניקים תמימים, ציניות שופעת, ומגוון שאלות אנונימיות מביכות ומטרידות. לקח לי קצת זמן להפנים שבאמת מיציתי את אתר הנוער, ועוד פרק זמן נוסף כדי ללמוד את קוד ההתנהגות ולהעיז להתבטא. כשניסיתי לפתוח לי כרטיס משתמש, גיליתי ש"מומינאמא" הותיק והאהוב כבר תפוס. אמאלה! יש פה כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה דיעות וצורות חיים. אפילו את מה שחשבתי שהוא שלי, מישהו אחר כבר לקח ועשה ממנו כרצונו. איך מתמודדים עם כל העומס המבלבל הזה?
בסיפור "מעשה מחכם ותם", בונה ר' נחמן מברסלב שני מודלים- מצד אחד- היהלומן החכם, שחי חיים רדופים בניסיון אינסופי לשלוט במציאות. ומצד שני- הסנדלר התם, שמניח למציאות להוביל אותו, בנינוחות ומתוך הכרת המגבלות שלו. כך למשל, כאשר מעירים לתם שהוא יכול לקחת מחיר כפול עבור הנעליים שהוא מייצר, לפי המחיר המקובל אצל הסנדלרים האחרים, הוא עונה "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" – לכל אחד יש את העניין המיוחד שלו, אלה היכולות שלי ואני יודע מה אני שווה. אין צורך להיות זהים, יש מקום וערך לכל אחד בפני עצמו. לקחתי את המוטו הזה כהשראה, ובחרתי בשם "זמש", כחיזוק ותזכורת לעצמי בראשי תיבות, שאפשר ליהנות מהמגוון בלי לחוש מאויימת.
אני מוצאת את הכלל הזה מועיל גם בהתמודדות עם מעגל החיים. המסע הזה מתחיל עם לב פועם בתוכי, איבר מאיבריי, חלק ממני. הניתוק והחיתוך הפיזי שמתרחש בלידה הוא רק התחלה של תהליך. התינוק הולך ומתרחק, מותח את החבל המחבר בינינו, מגלה עולם, לומד טעמים ומקומות. שלב ועוד שלב- סיום ההנקה, גמילה, יציאה למסגרת. הוא הולך ובונה לו אישיות עצמאית, וגיל ההתבגרות מביא איתו דילמות חדשות, בירורים שמחדדים את ההבדלים בינינו. והלאה- בחירת אפיק פרנסה, ובניית בית משלו, שלעולם לא יהיה זהה לחלוטין לזה שיצרתי בעצמי. הנפרדות הזו צובטת אבל משמחת, מעידה על צמיחה בריאה של משהו חדש. ואני משננת לעצמי- לתת את התמיכה, להביא את הזווית שלי, ולא להיבהל מהשוני. זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי.