בכל שנה באמצע הקיץ אני מתחילה לעבוד על לוח-שנה שיודפס ויחולק לקראת השנה הבאה. ההתעסקות עם התאריכים העתידיים חושפת בפניי גילויים מופלאים- מתי צפויה השבת המוקדמת ביותר (בחנוכה כמובן), איזה חג יסגור לנו סופ"ש (שביעי של פסח), ואיך חודש לועזי יכול להתפרש על פני שלושה חודשים עבריים (חודש מאי, מתחיל בניסן ונגמר בסיוון). כיוון שהלוח כולל שעות זריחה ושקיעה, אני מבררת כבר בשלב מוקדם מתי יתבצעו החילופים בין שעון קיץ וחורף, ומעדכנת את הנתונים בהתאם. יש לי אינטרס אישי בנושא, אני צריכה הכנה נפשית לשינויים.
את ימי ההולדת שלי אני מציינת רשמית בתאריך הנכון, אבל כדי למנוע מעצמי את התדהמה על עוד שנה שחלפה, אני חוגגת בשקט חצי שנה מראש, ומתחילה לשנן את הגיל החדש הממשמש ובא. פעם הייתי קוראת לתאריך הפיקטיבי הזה "יומול", שהרי הוא חצי יומולדת, אבל בהמשך למדתי מילה מוצלחת יותר- חצילדת. ידוע ומפורסם בין הגננות שלא חוגגים ימי הולדת בתחילת שנה עד גמר ההסתגלות, ולכן טווח התאריכים הלגיטימי להיוולד בו הוא בין חודש חשוון לחודש אדר. שאר הילדים נאלצים להידחס בין חגי האביב בואכה מסיבת הסיום. כיוון שכך, החצילדת היא מושג שימושי במיוחד כשיש לך ילדים שנולדו בחופש הגדול- היא מאפשרת להתמקם על תאריך נוח באמצע שנת הלימודים, ואפילו לשווק אותו לזאטוט במבצע חגיגי.
כמדומה שמזג האוויר מרגיש כמוני, וגם הוא מתעקש להמשיך בהרגליו ולהתעלם מההנחיות. רשום על ז' בחשוון "שואלים גשמים"? אבל מה קשור גשם, עוד לא קניתם נעליים, יאללה נביא לכם שבוע חמסין. שמעתם שמחליפים היום לשעון קיץ? למה כל כך מהר, עדיין לא מיציתי את הסטייל האירופאי שלי, היי תראו- שקע ברומטרי!!
אני מפרגנת לו ומושכת את הזמן, משאירה את שעון-הקיר עם השעה הקודמת, ועורכת חישובים מסובכים בכל משימה מחדש- הילדים טוענים שהם רעבים אבל עדיין לא חשוך בחוץ, הקטנה נראית עייפה ואין לי מושג אם היא כבר צריכה לישון, מה השעה "באמת"? השעון הישן עוזר לי לפענח את התחושות ולסנכרן את המשימות בהדרגה. בדרך כלל, תוך חודש או חודשיים אני תופסת יוזמה, מורידה את השעון המפגר מהקיר ומכוונת אותו כראוי. תמיד ידעתי שאני מקדימה את זמני!
בשאלה הקבועה לאיזה כיוון זזים המחוגים אין לי התלבטויות, יש לי טראומה מוטמעת היטב. לפני עשרים שנה, במוצאי ליל הסדר, התרחש בישוב שלי פיגוע חדירת מחבלים. בתוך האימה וחוסר האונים, צפינו מתוך הבתים המואפלים אל האיזור המהבהב אורות אדומים. השעות נקפו, שעת חצות חלפה, אחת בלילה הפכה לשתיים, ופתאום מהדורת החדשות מכריזה על שעון קיץ, וכבר נהיה שלוש לפנות בוקר. כמאמר הקלישאה "הפסדנו שעת שינה", אבל מי היה יכול לישון בכלל באותו לילה נורא. מאז ועד היום זה המעבר שאני שונאת, זוכרת לו את הכאב והזעם העצור והעיניים הצורבות.
הרוח עוד שורקת, אבל רמזים ראשונים של אביב מתגנבים ומלטפים, לוחשים ליבלוב ופירות. החורף מסתיים, חצי שנה כבר חלפה לה, וצריך להיערך אל המחצית השניה. אני נזכרת בשנות ילדותי, כשאבא שלי היה מתחיל להכין את תפילות הימים הנוראים מיד לאחר פסח, מתאמן לקראת היותו שליח ציבור. הניגונים הנאדרים הללו היו הפסקול שליווה אותי לאורך הקיץ, אל עבר השנה החדשה. מזכירים לי שעדיין יש זמן, מזכירים לי לנצל אותו היטב.