נניח שיש מקרה חירום ואתם צריכים להתפנות מהבית תוך חמש דקות, בלי לדעת מתי תחזרו ומה יהיה המצב. מה הייתם לוקחים איתכם? איזה חפצים יעזרו להעביר את התקופה, ועל מה לא תוותרו בשום אופן? כשהשאלה הזו העסיקה אותי בעבר, היו לי רשימות ארוכות ומפורטות של כל הפריטים ההכרחיים לי- החל מבגדי החלפה, שמיכות ומזון, וכלה בערימות קלסרים וספרים. הרשימה שלי הצטמצמה משמעותית אחרי שחוויתי לידה אחת, שהגעתי אליה רק עם פלאפון ושקית מסמכים. מסתבר שאפשר להסתדר מצויין כשאת מצויידת בכרטיס אשראי וגישה לאינטרנט.
אבל יש דברים שאי אפשר להשלים ברכישה מקוונת: חפצים היסטוריים, מזכרות ופריטים עם ערך אישי, לאלו אין תחליף. השיעור הדרמטי שקיבלתי בעניין הזה התרחש בליל חורף סוער לפני כמה שנים, כשהמחשב שלי שבק חיים בפתאומיות. גם ניסיונות ההחייאה לא צלחו, והטכנאי בישר לי בצער שהדיסק הקשיח נשרף כליל. בבת אחת הבנתי שכל הקבצים, התיקיות, העבודות שביצעתי ותייקתי בקפדנות- כולם אבדו. חתיכת טראומה. למזלי, לחלק מהעבודות היו לי גרסאות וסקיצות שנשלחו באימייל, ויכולתי לשחזר את הדברים החשובים. אבל האובדן האמיתי היה של רבבות התמונות שהיו מאוחסנות על המחשב. תיעוד של אירועים, ילדות מוקדמת, ושאר הווי יומיומי של שנותינו הראשונות כמשפחה. לו רק היה לזה גיבוי…
כמסקנה מעשית מיידית, קניתי כרטיס זיכרון כדי להעתיק אליו את החומר המצטבר, ולבצע גיבוי מכאן והלאה. בדקתי את הנפח הדרוש, והופתעתי לגלות את סדרי הגודל- עשרות ג'יגה של קבצים ותמונות נאספים אצלי בכל שנה, לא יאומן! אני עוד זוכרת איך בשנת הלימודים הראשונה שלי במסלול גרפיקה, הצטיידתי בדיסקט שחור מרובע (כן כן, ההוא מהאייקון של "שמירת קובץ"). הדיסקטים הללו הכילו את הכמות ה"עצומה" של 1 מגה, וזה היה סביר והגיוני לשמור עליהם כמה עבודות. כיום תמונה דיגיטלית בודדת יכולה לשקול 3 מגה, ובהתאמה, גם הדיסקים של ימינו מכילים פי מיליון מהקיבולת של פעם. אנחנו טובעים בצונאמי דיגיטלי, אבל יכולים לדחוף אותו לתוך הכיס הכי קטן של הג'ינס.
וכל זה אינו משתווה לקמצוץ מהזיכרון האנושי- בשבוע שעבר ניסיתי להיזכר מה היו הדברים שהעסיקו אותי בגילאי התיכון, והיה לי בלאקאאוט מוחלט, לא בטוחה שבכלל הייתי פעם בגיל הזה. פתחתי את הניירת הישנה והיומנים שלי, וצללתי לתוך המלל האינסופי, קוראת שעות על גבי שעות וזה לא נגמר- בגרויות, התלבטויות, עניינים חברתיים שמי זוכר בכלל, התלהבות אולפניסטית, פיגועים, הכתרה, שירות לאומי, פוליטיקה, פיגועים, גבעות, סמינריונים, נסיעות, הפגנות, פיגועים, דייטים, חפירות… העבר קם ומתנער בתוך ראשי, ואני רואה את ההתרחשויות, זוכרת את המקומות והדמויות.
ערימות של דפים וכרטיסים ופתקים שולחים לי ד"ש מעצמי הצעירה, מחדדים תובנות ולא מוותרים לי על ההווה. אני מוצאת מכתב שכתבתי פעם לעצמי הבוגרת: "אמנם את יותר גדולה וחכמה, ואת מכירה אותי יותר שנים ממה שאני מכירה אותך, אבל אני זו שאקבע לך את המסלול. אז מה את ממליצה לי?"