דרכו של עולם: עין טובה מושכת חסד, חסד מושך השראה, השראה אוצלת חן ויופי על הבריות. בתוך ירושלים של מטה, בין חצרות אבן צנועות מאחורי בית הכנסת "זהרי חמה", התגוררו צדיקים ומקובלים, שמעשיהם כמוסים בענווה ועיניהם טובות וליבם צופה לישועה. כשהיו אנשים באים להתברך מפיו של רבי רפאל לוין, בנו של הצדיק הירושלמי הידוע רבי אריה לוין, היה מתפלל ולאחר מכן היה מבקש שיבואו לבשר לו בשורות טובות, לכשיתקיימו הברכות. והניסים אכן היו מפעפעים וזולגים בין אבני הסמטאות הצרות, והאנשים באו לבשר ולספר.
סיפור אחד כזה מיני רבים, התדפק אל תיבת המייל שלי, בדרכו להפוך לספר. בשיחת הטלפון הראשונית עם בעל המעשה, ניסיתי לתפוס את עיקרי הדברים, להרגיש את אווירת הסיפור כדי להתאים לו כריכה ועיצוב. וכיוון שהיו הדברים ארוכים ומפותלים ואין התקציר מביא את טעמיה העשירים של השפה הכתובה, הסכמנו שהסופר ישלח לי את הקובץ, אף שדרושה בו עדיין עבודת עריכה והגהה. בשעת צהריים קיבלתי את הטקסט, ולעת ערב הגחתי ממנו נרגשת ומתפעלת, אחוזת פליאה מהכוכבים המנצנצים בחוץ. קראתי את כל הספר בלגימה אחת של תענוג, בלי לחוש בזמן העובר.
איך אוספים את כל התחושות האלה לכדי ביטוי ויזואלי, כריכה קדמית שתזמין פנימה את הקוראים? שתבטא את החוויה אבל שתשאיר גם מקום לקסם החבוי בין הדפים? עם השאלה הזו הסתובבתי עוד כמה ימים, בחיפוש אחרי הייצוג הנכון. בעיני רוחי ראיתי תמונת סמטה ירושלמית שניכר בה כובד השנים, מעוררת השראה, במזיגה של ישן וחדש. בהדרגה הגעתי למסקנה שהתמונה המדוייקת עדיין לא קיימת בשום מאגר, ואני צריכה להגיע למקום ההתרחשות ולצלם אותה בעצמי.
אלא שנסיעה כזאת דורשת ממני התארגנות מדוקדקת, הרי לפני הכל אני אמא. עם תיק גדוש טיטולים, ושני זאטוטים רכובים על עגלה אחת, הסתובבתי בשכונה הישנה, נזהרת מהאבנים העקומות ומחפשת זוויות צילום. כשהגעתי אל הכתובת המדוייקת התאכזבתי, הבית הדל היה מוסתר בצל מאחורי גדר גבוהה, מחופה טיח אפור מתפורר. לא סמטה ולא השראה.
נעלתי את מעצורי העגלה, שיחדתי את הזאטוטים בשקית במבה שתיתן לי כמה רגעי שקט, ובינתיים טיפסתי בגרם המדרגות הסמוך לגדר וסרקתי את הסביבה מלמעלה. אמנם הבית עצמו לא מעורר עניין, אבל אם רק נפנה את המבט חצי סיבוב הצידה- והנה היא הסמטה שבה היה צועד הצדיק אל בית הכנסת. קמטי האבנים הירושלמיות זהרו באור, תריסי הברזל חרקו בטורקיז, ואני, מאחורי עדשת המצלמה, הבזקתי תמונות בזו אחר זו בלי יכולת להעריך את התוצאה בשמש המסנוורת.
בשלוות המחשב הביתי ערכתי את התמונות, הסרתי חתיכת ברזנט שהיתה מוטלת על גג הרעפים, מחקתי דמות שיצאה בפתאומיות מאחד הבתים, ופיניתי גרוטאות מקצה הסמטה. עדיין היו ניכרים על הקירות כבלי חשמל וצינורות מזגן ש"מלכלכים" את האווירה הקדומה בנגיעות הווה, וטוב שכך. זו התוצאה שחיפשתי. הספר יצא לדרכו בעולם, לדבר אל לב הקוראים, לטפטף נחמות.
שנים רבות לאחר מכן, נודע לי שאותה תמונה שצילמתי בהפוגת הבמבה והודפסה על כריכת הספר, היוותה השראה לציירת מוכשרת, שהכינה לה העתק אמנותי יפהפה על גבי בד קנבס גדול. סמטה ירושלמית מקשטת בית יהודי, ורב בה הנסתר על הגלוי. הנה כי כן, העין הטובה של הרב הקשיש ממשיכה ומשפיעה, ממלאת את העולם בחן ויופי.