שעת צהריים על ההר, ורוח קלילה רומזת סתיו. האבנים הלבנות בוהקות, חמימות למגע. אני מחפשת פינה קרירה אבל בכל המתחם כולו יש רק אדמה פריכה, מדרגות, שיש, אותיות שחורות. השמש קופחת ואני נעמדת ליד קיר התמך, מתכווצת אל הצל הזעיר. אני קטנטנה על כתפי אדירים, למרגלותיי קברי אבות האומה, גדולי דורות קדומים, ענקי הרוח. זו עיר של קברים וטרשים, ועם כל זה משובחת פי שבע מכל צוען מצרים.
האותיות סביבי מספרות היסטוריה, מלהטטות קדימה ואחורה בזמן, רבנים בני חמש מאות שנה לצד שמות מוכרים מהשכונה. התאריכים והפסקאות הקצרות מספרים סיפורים מעוררי השראה על היאחזות ועליה, קרבות ומסירות נפש. אנדרטאות ולוחות הנצחה שולחים מכה בבטן הרכה, ומקלפים זכרונות של מהדורות חדשות-ישנות.
הייתי כאן גם בחורף, כשהקור נושך בעצמות והרוח שורקת באוזניים עד כאב. גם אז נשארתי עומדת, נזהרת מהבוץ. העננים האפורים הסתחררו מעלינו במהירות, ומעקות האבן היו קפואים ולא מזמינים. למעשה, כל העניין התחיל כבדיחה עגומה. חיפשנו לעשות משהו מעניין והצענו, כהרגלנו, ללכת לבקר אצל סבתא מרים. אבל בבית ליד בית הכנסת כבר אין עוגיות חיוכים ובייגלה בקערה וצעצועים על השטיח, וסבתא כבר לא יושבת בכורסא הכחולה, מספרת על דמויות מיתולוגיות ומתגלגלת מצחוק. ובכל זאת, הרעיון תפס, ויצאנו לדרך. הולכים לבקר את סבתא! אנחנו מטפסים בעליה התלולה, בדרך בה הלכה גם היא, כדי לשמר את הנוכחות היהודית. נכנסים אל החלקה, ומשוטטים קצת עד שמוצאים את המקום הנכון. זה קצת מוזר, בשבילנו זו סבתא, אבל המצבה מספרת עליה בתור אמא, אם-ההתיישבות, הרבנית לוינגר.
לאחר הביקור אנחנו משוטטים מעט בין השמות המוכרים, ואחר כך ממשיכים עוד במעלה ההר, אל חלקת חב"ד. יש כאן עוד סבתא, "הסבתא" של חברון- מנוחה רחל. צדקת בעלת מופתים שהיתה אגדה עוד בחייה, ואפילו כיום מקום קברה האסטרטגי שומר על העיר. מעבר לגדרות הברזל, נפרש נוף אל המרחק- עירבוביית בניינים, דודי שמש וחבלי כביסה. המבט נמשך ימינה אל האופק המוכר, ואני יכולה לנחש לפי צמרות העצים והאנטנות איפה נמצא הבית שלנו. בקושי שני קילומטרים מבדילים בין סאון המכוניות וגני השעשועים, לבין ההר העתיק המנמנם מנוחת נצח.
יש משהו מרגיע בשדה השיש הזה, בהבנה שהסיפור שלנו גדול יותר מהתחבטויות היומיום. לפני כמה שנים הכנתי פרסום עבור המועצה הדתית, ונחרדתי כשהם העבירו לי תמונות וטקסט נרגש על הכשרת מאה מקומות קבורה נוספים (הו, כמה נפלא!). הצעתי להם לעמעם את הניסוח, זה נשמע מרתיע ולא מלהיב אף אחד מלבד מי שעוסק בתחום… אבל מאז למדתי שהנושא המודחק הזה אכן ראוי למחשבה, פרקטית ורעיונית. הידיעה הפשוטה שגם לי תהיה תחנת עגינה איפשהו מסביב, נותנת הרבה יותר משמעות לזמן הפרוש בין כאן לשם. נקודת הסיום הזו, שנורא מפתה להתעלם ממנה, היא בעצם תזכורת שקטה להתמקד בעיקר, לנצל את הזמן, להרחיב מבט ולהתקדם כל יום. הויכוחים, התלונות והקשיים מקבלים פרופורציות מול ארבעת אלפי שנות העיר, ודמויות המופת שבה. אני עוצרת שוב מול הנוף, שואפת לקרבי את המרחבים, ומתחילה לרדת בכביש הצר, אל עבר השכונות שוקקות החיים שממול.
