עם פרוש עלינו ימי הרחמים והסליקות, אני מארגנת מחדש את הלו"ז שלי ונערכת לעומס המבורך. כמו בכל שנה, חגי ישראל מביאים איתם גל של צדקה וחסד, ובעבודה שלי כמזכירה בעמותה אני מנפיקה קבלות בכמויות. למזלי, קיימת תופעה הולכת וגוברת של לקוחות שמבקשים קבלות דיגיטליות במייל, ולכן ערימת הניירת קטנה מאשר פעם. לא צריך להתעסק עם הדפסות, מעטפות, ושבועיים המתנה לצב של דואר ישראל. במייל זה הרבה יותר קל ומהיר- שלח ושכח.
לעומת שאר נושאי התפקידים בעמותה, שפוגשים עוול ומצוקה ומתמודדים עם מערכת מסואבת ועבודה בלי יום ולילה, התפקיד שלי הוא הכי נחמד – אני פוגשת בעיקר את הרצון הטוב של התומכים, ומעבירה אותו לביצוע. הגביה מתבצעת מתוך לב פתוח והערכה הדדית: תרומתכם התקבלה בהצלחה, יישר כח ותודה רבה!
העבודה מול תורמים מזמנת לי שפע של מקרים מצחיקים ומוזרים- לא מזמן קיבלתי מעטפת גוביינא כבדה עליה נכתב בהדגשה "נא לשלוח קבלה!", כששפכתי את תכולתה על שולחן העבודה, הצטברה מולי ערימה נאה של מטבעות. ספירה דקדקנית העלתה שמדובר בסכום של חמישה שקלים ועשרים אגורות, מה שאומר שלאחר קיזוז הוצאות הדואר נשארנו במינוס מהתרומה הזו.
תרומות אחרות נשלחו עטופות בניירות מזדמנים- החל מרשימת קניות, דף לוגו של מלונות פתאל, ותדפיס מבנק דיסקונט, וכלה במכתב סיכום אשפוז. בהזדמנות זו נאחל ליואב היקר רפואה שלימה ובבקשה יותר זהירות עם האופניים בפעם הבאה.
בוקר אחד טיפלתי בתרומה שבהערה היה כתוב "למה לא". במשך כל היום אני שוברת את הראש אם זה נקטע באמצע, אולי זו איזו טרוניה של התורם (למה לא עונים במוקד, למה לא שולחים מעטפה וכו'). לקראת הצהריים הגעתי לתרומה נוספת שלו- ובהערה כתוב "שיהיה". נחנקתי מצחוק, הוא ממלא כל פעם את הפרטים, וכשמציעים לו להוסיף משהו בהערה, הוא עונה "למה לא, שיהיה"…
מול שפע האנרגיות והיעילות שלי בזמן הטיפול בתרומות, הגביה מהלקוחות שלי היא כבר עניין אחר לגמרי. אני לוקחת את הזמן באיזי, משאירה קצוות פתוחים, לא לוחצת. באיזשהו אופן מוזר, מביך אותי להתעסק במה שמגיע לי, ולדחוק את הלקוח לקיר. הרבה יותר קל לזרום על גלי ההתנדבות, לקושש מחמאות ותודות בלי מאמץ (כשאני קמה בבוקר על הצד הפילנתרופי שלי, אני עלולה להכין מודעה או לתת שירות תיקוני פוטושופ חינם. נסו לתפוס אותי ביום כזה!). זה ליטוף נהדר לאגו וכיף להרגיש נדיבה, אבל באמת הכי כיף עם אלו שמתנהלים מסודר ומעבירים תשלום בלי להתברבר.
אני לא אוהבת לרדוף אחרי כסף, לא נעים לי להזכיר שוב ושוב שמדובר בעסק, ובסיומה של העבודה צריך גם לשלם. אני יודעת שמבחינה עסקית מומלץ להיות יותר קשוחה, ועדיין, יותר חשוב לי לשמור על אווירה טובה ופריסת תשלומים נוחה (שוטף פלוס שישים? בקטנה… לאחרונה הזכרתי ללקוח לשלם על מודעת פרסומת לפסח של שנה שעברה, האם זה יקרה? הישארו עימנו!). בגביה המאוחרת יש יתרון מפתיע- היא משמשת לי כחשבון בנק לעת מצוא: הנכסים שלי מפוזרים בכל מיני מקומות ורק צריך לאסוף אותם כשמתעורר צורך, כמו איזה סופר-מריו שמתרוצץ לאורך המסלול, וקוטף מטבעות מהאוויר.
אבל מתברר שגם המודל העסקי הזה עלול לגרום לבעיות. באחת ההזדמנויות השארתי לעצמי פתק על השולחן ובו רשום מספר טלפון ותזכורת "להתקשר לגבות דחוף!". נו, אם כתוב שזה דחוף אז אין ברירה. אני מתמלאת נחישות, לוקחת את הטלפון ומחייגת. ואז, הרגע המטריד הזה, שאני לא בטוחה אם אני מתקשרת ללקוח, או בעצם לקוסמטיקאית…