תארו לכם עולם מופלא: אתם נמצאים בתוך מתחם ענק, סביבכם שולחנות ודוכנים לאינסוף, וכולם גדושים ועמוסים בספרים חדשים. את הכל אופף ריח הדפוס וחיתוך הנייר, רשרוש הדפים, מיליוני אותיות מתעופפות אל האופק במשק של הבטחה. בירכתי המבנה נסתרים מחסנים עצומים, מבוך מסובך של מסדרונות צפופים, מדפים ומגדלי ספרים. ואם לא די בכך, אתם יכולים לקחת כל מה שתחפצו, לא תצטרכו לשלם מכיסכם אפילו שקל. גן עדן!
ובכן, החלום הזה התרחש באמת. המקום הוא מחסני סטימצקי, השנה היא 2006, ואני ספרנית צעירה ביישוב קטן. בידי התקציב השנתי לרכישת ספרים חדשים לספריה, ואני משוטטת כמסוממת בין השולחנות, מדפדפת ומלטפת, בולעת פסקאות מפה ומשם, מנסה לאתר ברפרוף מהיר את בסיס העלילה ואם יש קטעים בעייתיים, וממלאת את הסל שלצידי בעשרות כותרים טריים.
עשור מאוחר יותר, אנחנו עוברים דירה בתוך הקריה, ומתמקמים בנקודה המושלמת ביותר: החלונות שלנו משקיפים היישר אל הספריה הציבורית. בשעת צהריים מנומנמת אפשר לתצפת מתי בדיוק הספרניות מגיעות, לחבק ערימת ספרים אל החזה, ותוך חצי דקה להשתגר בריצה דרך הדלת הפתוחה אל קסם עולמות אחרים. זה כל כך קרוב, כמעט כמו עוד חדר בבית, ובחורף הילדים אפילו לא טורחים ללבוש מעיל בדרך לשם. צריך רק לחצות את רחבת הכניסה, לבחור פינה נוחה, ולשקוע בתוך הכורסאות בין הספרים. אגף הילדים המרווח מצוייד בצעצועים ובובות רכות, ומזמין לבילוי מהנה גם את הקטנטנים שעוד לא קוראים.
אני מסתכלת מסביבי בעיניים ביקורתיות ומצח מכווץ, מנסה להעריך לפי חלוקת השטח את כמות הספרים בהשוואה לספריה הקטנה שלי אי-אז, מנחשת שיש כאן לפחות פי שש או שבע. הסקרנות מכרסמת בי ואני מתלבטת, לשאול את הספרנית? לא לשאול? אני מתגברת על הפדיחה ומוצאת ספרנית נחמדה שתסכים לבדוק עבורי בקטלוג הממוחשב.
אני יוצאת משם עם ערימת ספרים קטנה שתספיק לי לחודש הקרוב. המינון הממוצע שלי הוא ספר לשבת, במהלך השבוע כמעט אין לי פנאי לרבוץ עם ספר, והסחות הדעת הטכנולוגיות מספקות לי שפע של טקסט. אבל בשבת של קיץ, מעין עולם הבא- שעות ארוכות של קריאה! שלא יגמר לעולם.
והספר שלי, בצייתנות, אכן בלתי נגמר. יום אחרי יום הילדים שואלים אותי אם אפשר כבר להחזיר אותו ולהזדכות בספר חדש, ואני מתנצלת שלא, עדיין לא סיימתי אותו. מה לעשות, בגרפיקה שם התקמצנו להדפיס שני כרכים, אז דחסו הכל על פני 517 עמודים בפונט פרנקריהל 10.
פרנקריהל הוא המלך של הפונטים. הוא כבר כמעט בן 120, ועדיין, רץ בקלילות כמעט בכל הספרים והעיתונים בישראל. יש לו איכות חמקמקה של אלגנטיות, ורהיטות עממית לא מתאמצת. שמו הוא שילוב של שני היוצרים שלו- מעצב הגופנים רפאל פרנק, ובעל מפעל היציקה אוטו ריהל הגרמני.
באותה תקופה היו מייצרים כל אות בנפרד, כמו חותמת מתכת זעירה, ומסדרים אותן על גבי מסגרות בזו אחר זו, עד ליצירת הטקסט המלא. עבודת נמלים ממש! את המסגרות הללו היו מכניסים למכונת הדפוס, שהטיחה אותן, מרוחות בדיו, אל גליונות הנייר. כשאני יושבת מול המסך, מקרקרשת על המקלדת ובגלילה מהירה מחליפה פונטים, קשה לי להאמין שכך הודפסו כל ספר ועלון במשך מאות שנים, עד המצאת המחשבים. אנחנו חיים בתקופה מפנקת…
ואם נשארתם סקרנים לגבי כמות הספרים בספריה, ובכן, ההערכה שלי היתה נכונה- בספריה בקריה יש כ-75 אלף ספרים. כמה מתוכם כבר קראתם…? קדימה, ניפגש שם!