פתגם סיני עתיק אומר "בצאתך למסע, עשה כמעשה הנבונים: קח בתרמילך פת לחם, מצפן ומגבונים". זה פתגם מקסים, כי הוא נוגע בכל האלמנטים החשובים של היציאה מתוך המרחב הביתי- פת לחם היא היכולת למלא את הצרכים החומריים, מצפן הוא המטרה שלשמה בכלל יצאנו למסע, וחבילת מגבונים זו היכולת לטפל בתקלות שיצוצו לאורך הדרך. סתם, זה לא פתגם סיני, המצאתי את זה בעצמי הרגע.
תיק הנסיעות שלי הוא פריט חביב ויעיל במיוחד. אני לא מבינה גדולה באופנת תיקים, אבל התיק הזה צד את מבטי בחנות, בזכות שלל הכיסים והחלוקה הפנימית הנהדרת שלו- כיס רחב בסגירת סקוצ', צמד כיסים עם רוכסן, שני כיסים פנימיים עם גומי, כיס סודי בקרקעית, וחלל פנימי מרווח. אני מפזרת את חפצי-המסע שלי בתוכו בבלגן מוקפד. זורה מטבעות באופן אקראי לכל הכיסים, שתמיד יהיה מאיפה לשלות את מחיר הנסיעה. מחלקת בין הכיסים כרטיסי מתנה, תעודת זהות, מפתחות, ספר תהילים. דוחפת בתא הגדול בקבוק מים ותפוח, שקית ריקה למקרה הצורך, חבילה זעירה של טישו. הכיסים הפנימיים הם חגיגה מרהיבה של פתרונות לשעת חירום- את צריכה גומיה לשיער? הופה, קבלי! השפתיים יבשות? הנה שפתון אלוורה. חלית, נפצעת? יש אקמול ופלסטר בתא הקטן. מסרק, סיכות ביטחון, דף ועט, בטריות, זוג עגילים שנשכחו, תיעוד מטריד של 367 קבלות מקומטות, ואם אבדוק היטב אולי אמצא שם גם מטריה, אהיל וכוננית. מסתבר שיש לי את התיק של מרי פופינס.
התיק הזה מלווה אותי כבר שנים, אבל מאז פרוץ הסמארטפון לחיינו גיליתי שהוא מיותר ברובו. כל המידע הנחוץ מסתתר במעמקי חיבור האינטרנט, וכמעט כל החפצים ניתנים לאלתור או רכישה בזכות כרטיס האשראי הצמוד. ובכל זאת, אזרחית הגונה צריכה תיק. למעשה, התיק הוא תחושת בית, אשליה של סדר והיגיון בתוך המסע. דאגלס אדאמס טען שבמסע ברחבי הגלקסיה צריך רק מגבת, אני טוענת שמספיק תיק עם כיסים.
בסוף ההריון השביעי שלי נסעתי יום אחד לסידורים וביקורת במרפאה בירושלים, מצויידת בשקית מסמכים קטנה. מפה לשם, מצאתי את עצמי מאושפזת ללידה. איזה מזל שהיה לי כל מה שאני צריכה! קסמי התיק הניבו מברשת שיניים מהסופר פארם, קרם לחות מללין, חיתולים משילב, ובגדים לתינוק אצל קרטרס. הטריק זה להתאשפז ליד קניון.אתם שואלים מה מסתתר בתא הסודי? וואו, אני מופתעת ששמתם לב אליו בכלל, רוב המאבטחים מפספסים אותו. מאוחסן שם מיכל גז מדמיע, כמסקנה מעשית מהרפתקאה ישנה. כשהייתי בת 14 נסעתי לבקר חברה מגבעתיים. בערב, כשרציתי לחזור, לקחתי אוטובוס לתחנה המרכזית, אבל כל כך שיגעתי את הנהג שאני צריכה בתחנה החדשה, שבסוף הוא כנראה התבלבל והוריד אותי בישנה. ידעתי את הכיוון אז התחלתי לצעוד ברחובות דרום-תל-אביב, הערב הולך ומחשיך על הרחובות הנטושים, ופתאום אני רואה מולי מגיעים שלושה גברים שחורים ענקיים. האינסטינקטים צרחו לי בתוך הראש ותוך רגע עשיתי אחורה-פנה, וחתכתי לרחוב מקביל. אין שום ישראלי באופק, החנויות נעולות, אני הולכת והולכת… כשכמעט התייאשתי, ראיתי מישהו שוטף כניסה של חנות, הישראלי האחרון בעולם!! כמעט בדמעות שאלתי אותו איפה זה התחנה המרכזית החדשה, והוא הרים את הראש, הצביע, והראה לי שאני עומדת בדיוק עשרים מטר מהכניסה. שלטי ניאון מפזזים מעליה, וכולה מנצנצת וזוהרת באור קסום (כינורות ברקע, מלודיה של דיסני).
מאז ועד היום המיכל יושב לבטח בתא הנסתר, ומטייל יחד איתי בין מוסדות ואתרים, במעין ביקורת-אבטחה סמויה. הסקר הפרטי שלי מראה שהמקומות המאובטחים ביותר בארץ הם כצפוי, משכן הכנסת (נבדק כשהוזמנתי לטקס השקה של פרוייקט שעיצבתי), ושלא כצפוי- משרדי רשות המיסים. נקלעתי לשם לראשונה ביום קיץ בוער כשפתחתי את העסק, ובבדיקה הקפדנית בכניסה שום דבר לא נעלם מעיני המאבטח. הצהרתי על התכולה המסוכנת והפקדתי אותה בתא נעול, והופתעתי כשהמאבטח הציע לי באבירות לשתות מבקבוק המים שבתיק. חשבתי לעצמי שזה נחמד שהוא שם לב לתשישות שלי. במחשבה שניה, זה היה נשמע כמו דרישה?! לא הצלחתי להתאפק ושאלתי את המאבטח למה, והוא עדכן אותי שזה הנוהל, כדי לוודא שלא הבאתי איתי חומצה או בנזין כדי להשמיד את הבניין. הו, כמה נחמד! לרוויה.
חשוב לציין שלפי המלצות פיקוד העורף כדאי תמיד לתחזק תיק חירום. ולכן, אחת לתקופה, אני פותחת את התיק ומרעננת את המלאי, בודקת יתרה בכרטיסי המתנה, תאריכי תפוגה של שוברים וזיכויים. זורקת את הקבלות הישנות ומסדרת את הפלסטרים ובליל הגומיות, כי אפילו קסמים צריכים שיהיה להם על מה לחול. כמו שאומר פתגם סיני עתיק "גם במסע של אלף קילומטר, צריך מברשת וטישו וכל היתר".