שבורים

אני צריכה שמישהו ילמד אותי סוף סוף מה הכמות הנכונה של האוכל. אם אני מכינה שקית פסטה אחת אין מספיק לכולם. שקית וחצי זה יותר מדי ויהיה ילד שיבכה שהוא בכלל לא אוהב כזה. שקית וחצי משני סוגים שונים – החצי ייגמר תוך רגע, וגם אז יבכו לי שלא היה מזה מספיק. עשיתי שני סוגים משתי שקיות- אחד נגמר ומהשני נשאר סיר שלם. נו מילא, הוספתי ביצים וגבנצ והיתה פשטידה לארוחת ערב. אני חושבת שמגיע לי תואר מתקדם בניהול משאבים.

כשהיינו משפחה קטנה וצעירה כולם אכלו אותו דבר באותו זמן. השאריות היו קבועות וצפויות- "קשה" של ארבע פרוסות, כמה זנבות של ירקות חתוכים, וקצת דייסת קורנפלקס. ארוחה סבירה בהחלט לכרסום מול המחשב אחרי שהילדים ילכו לישון. אבל עם השנים הנוסחה השתבשה- הארוחות מתמשכות לאורך כל היום, הקטנים אוכלים מוקדם, הגדולים מגיחים כעבור שעתיים, הרפרטואר גדל וכמוהו גם הכמויות. והשאריות, אוי השאריות. אף פעם אי אפשר לדעת אם תפוחי האדמה ייטרפו כבר ביום שישי באופן מסתורי (מה הולך כאן, תשאירו משהו לשבת!) או יתבאסו במקרר עד יום שלישי הבא. מישהו רוצה תפוחי אדמה במצב סביר? אולי עם קטשופ..? מה פתאום לפח. אני צאצאית לשורדי שואה, זה לא ללב שלי. 

ובכן, אני מלקטת מתכונים נהדרים למיחזור וחיסכון בחומרי גלם- פירה יכול להפוך לקציצות, אורז עייף משתדרג להפליא עם ביצה, פירות מקומטים יחדשו נעוריהם בעוגה או לפתן, חלה של שבת תהפוך ביום ראשון ללחם מטוגן, וכל מאכל אומלל יכול לקבל זריקת מוטיבציה וחוזר לחיים עם גבינה צהובה, או מיונז וחמוצים בגירסא הבשרית. אקולוגיה במיטבה!

החיבה שלי למיחזור וניצול משאבים היא עתיקת יומין. באופן לא כל כך מפתיע, את רוב שנותיי ביסודי העברתי כחברה בוועדת-קישוט (ולפעמים, כדי לגוון, בוועדת יומולדת), מה שהקנה לי גישה לשאריות בריסטולים וחומרי יצירה משומשים רגע לפני שנזרקו לפח. במספריים שלופים ונחישות של איחוד-הצלה איתרתי חתיכות נקיות שראויות לשימוש חוזר, וכך צברתי מגוון מכובד של חוטים, חרוזים, בדים וניירות מיוחדים. ולמרות שיש רק מעט מכל דבר, זה עדיין מספיק ליצירת חפצי-בוטיק כמו כרטיסי ברכה או אלבום מעוצב בעבודת יד. אפילו כיום, לפעמים אני שומרת תכשיט שבור, כפתור מעניין או חתיכת בד מעוטר, והם מצטרפים ל"תיבת האוצרות" שבארון העליון- קופסה קטנה שתמיד אפשר למצוא בה השראה ליצירה של משהו חדש- סיכה, חגורה, שרשרת או מחזיק מפתחות. כי גם אם זה שבור, זה לא אומר שזו סוף הדרך.

השבורים למיניהם הם הפייבוריטים שלי. כשאני פותחת חבילת בייגלה או חטיף, אני מעדיפה להשאיר את החלק הכי מכובד לסוף. אני מתחילה מהפירורים (זה לא משמין! זה לא נחשב!), ומשם מתקדמת הלאה… יש לי תיאוריה שאומרת שכדאי לאהוב את ה"בערך" וה"כמעט", כי הוא תמיד יהיה שם בשבילך. העולם לא מושלם, והכי פרקטי זה לעבוד עם מה שיש: כשאני מכינה לעצמי מראש את הקפה קר, לא מבאס אותי שהוא יתקרר. אני מחבבת וופלים לימון, ושוקולד מריר, וסלט ירוקים מדהים שאף אחד פה לא אוהב, וכיוון שאין עליהם תחרות תמיד נשאר לי מספיק. אפילו בשיקולי פרנסה וקריירה, מסתבר שהמעוכים והבלתי-מושלמים מבטיחים יציבות של תקלות. על מותרות ובילויים אולי אפשר לוותר, אבל עבודה חיונית לא תחדל מקרב הארץ, כי היא זו שמכוונת אל קו השבר וממלאת את החוסר. בחיים האלה, כל אחד צריך רופא זמין ומוסכניק אמין.

ומה עם המושלמים? מה לעשות אם בטעות נגמרו הפירורים ונשארו לי רק עוגיות יפות ומכובדות?? בעיה קשה. קודם כל, כמובן צריך לצלם ולהעלות לרשתות החברתיות, מחוז המושלמים. אחר כך אפשר לבחור אם להתפנק בהן עכשיו, או לשמור אותן לאירוע עתידי, או לרסק גם אותן בחשאי, והנה תראו קסם- שוב יש פירורים. שיהיה בתיאבון!