נאמן למקור

בשבועות האחרונים, לכבוד תחילת השנה, אני עסוקה עד מעל הראש בקבלות טובות של צדקה וחסד. לא, לא התבלבלתי או התפקרתי. ראש השנה שלי הוא אכן בחודש תשרי, אבל כמו בראש השנה שחל בסתיו, גם תחילת השנה הגרגוריאנית מציינת ספירת מלאי וקבלה לעתיד, ואצלי זה מתבטא בערימת ניירת עצומה של קבלות על תרומות. הלוואי שהייתי יכולה לטעון שכל התרומות האלה הן שלי, אבל אני סתם תופסת טרמפ על נדיבות של אחרים: בכובע הנוסף שלי, אני נציגת ניהול וכספים של עמותה (או במילים פחות מלהיבות- מזכירה), ובתחילת כל שנת-מס אני שולחת לתורמים את הקבלות על הוראות הקבע, ובמידת הצורך גם העתקים.

הילדים כבר יודעים שאסור לגעת בחותמות הקפיציות הכיפיות שלי, אבל הקטנים השובבים לפעמים עוד מנסים את מזלם, וממלאים לי את השולחן בטקסטורה צפופה של אותיות (אני כועסת נורא, אבל בינינו, זה יורד בשנייה עם מגבון). ואחרי הכל, החותמת האדומה "נאמן למקור" מעוררת גם בי רצון סודי להחתים את כל מה שסביבי. לקבל אישור חתום ורישמי של חיבור למקור: שהבגדים שלי יהיו נאמנים למהות שלי, שהאוכל שלי יהיה מדוייק ונכון, שהדיבור שלי יהיה אמיתי.

בעולם של פוטושופ, קל להתמכר לזיוף. אפשר אפילו לסדר דברים שלא קיימים במציאות- להחליק קמטים, לחבר אנשים יחד, להעניק לעצמי כתר של מלכה, תעודת ח"כ ותג של מנכ"ל. מה כבר ההבדל, כמה פיקסלים לכאן או לכאן- והדברים נראים הרבה יותר יפה. אבל היי, זה לא אמיתי!! …ואולי בעצם, זה כן? השאלה המהותית היא מה המקור- המציאות או הרצון. אם רצינו להיות כולנו יחד, אבל האח החייל לא קיבל שיחרור ורק "שתלנו" אותו בתמונה המשפחתית, הוא איתנו או לא? אם אני נמצאת באירוע ומרגישה מיליון דולר, אבל התמונות מוכיחות לי, אפעס, שהמטפחת היתה עקומה, אני צריכה להתבאס? אם שכחתי לגהץ או שהקינוח טיפטף על החולצה, וככה אתה מצטלם תגיד לי, איזה בושות! (קבלו עוד סוד: אף אחד לא שם לב חוץ מהאמא), זה באמת כל כך נורא? תירגעי, תחייכי, תהני. הרבה יותר אמיתי זה מה שנמצא בפנים, ומה שהמצלמה תופסת הוא רק שבריר קטן, פריים אחד דו מימדי. לפעמים המציאות היא רק ההעתק.

החיקוי כשלעצמו לא מטריד אותי, יש מקרים שבהם אני אפילו מעדיפה אותו. אני לא זקוקה לתווית המגרדת שכתוב עליה שם של מותג נחשב, אם הנעליים האלה איכותיות ונראות כמעט אותו דבר, מה אכפת לי אם קוראים להן NT או בלנדסטון? אם בחנות היודאיקה מצאתי גביע קידוש יפהפה, אבל הוא עשוי מחומר פשוט ולא מזהב טהור, זו סיבה לוותר עליו? אומרים שיהלומים הם "חבריה הטובים של האישה", אבל אני לא מבינה ביהלומים. אין לי מושג אם האבן המנצנצת היא "אמיתית" או לא, הרבה יותר מעניין אותי העיצוב של התכשיט, ואת העיצוב המושלם עבורי אני יכולה לבחור מתוך השפע האינסופי באליאקספרס.

לכל חיקוי יש נקודת תורפה, דרכה אפשר לאתר את הזיוף. ממש לאחרונה, בעיצומו של קרנבל פורימי, נתקלתי ברחוב בדמות של אולאף מתוך הסרט "לשבור את הקרח"- והיו לו נעלי עבודה חומות, אני חותמת לכם שזה לא היה אולאף האמיתי!!

אני חושבת שנעליים הם פריט שלא נותנים לו מספיק כבוד, והן מסגירות הרבה מידע על זה שהולך בהן. לעיתים קרובות אפשר לקטלג אדם לפי הבגדים שהוא בוחר, אבל הנעליים הן אלה שנותנות את הטאץ' הסופי ומסווגות תתי-קטגוריות: חליפה וסנדלים, כובע וקרוקס, פאה ונעלי ספורט. תדמיינו רגע ותגידו בעצמכם מה השיוך של כל אחד, אנחנו הרי עושים את זה אפילו בלי לחשוב.

לפני כמה שנים, השתתפתי בשבת-חתן של קרובי משפחה. הייתי בסוף הריון, נפוחה ומסורבלת, והגעתי למסקנה שיהיה טיפשי לקנות בגדים חדשים לשימוש של שבועיים בלבד. אילתרתי פה ושם, לבשתי את חצאית ההריון השחורה שעדיין עלתה עליי, עליונית שיפון ענקית מתנפנפת, גרביון אטום ונעלי עקב שהיו היחידות במגירה שלי במידה מעל הגודל הרגיל שלי. התלבטתי איזה כיסוי ראש יתאים לכל הלוק הזה, והחלטתי ללכת על בטוח- מטפחת שחורה חלקה. בסוף השבת ניגשה אלי אחת הדודות מהצד השני, ושאלה אם אפשר להתייעץ איתי, "אולי יהיה לך רעיון לשידוך, מישהו בסגנון שלכם". כשתהיתי באוזניה מה הסגנון המדובר, היא פירטה- נו, חוזרים בתשובה, חרדים ברסלבים כאלה. אספתי בחשאי את הלסת שנשמטה לי, והבטחתי להתקשר אליה אם יהיה לי רעיון…

אני חוזרת אל החותמת וערימת הקבלות, חובשת שוב את הכובע המסודר והיעיל. החיים נותנים לי כותרות וכתרים, ואני משחקת בהם בהנאה של ילדה מול ארגז תחפושות. לפעמים כך ולפעמים אחרת, כי באמת הכל נמצא בי, והעיקר שיהיה מחובר פנימה, נאמן למקור.