פסקול

במשך 17 שבועות כיכב השיר "רסיסים" בראש המצעד הישראלי, מספיק זמן כדי להיכנס לכל בית ולהפוך לפסקול התקופה. אני נזכרת בשירים נוספים שליוו אותנו בשנים האחרונות והפכו ללהיטים. אלו ששמעת שלוש פעמים בשעה ברדיו, נשפכו אל הרחוב מפתחי החנויות, איחדו את העם במקצב אחד וכיכבו בכל המסיבות, הקליפים הקהילתיים ומופעי יום העצמאות. כל אחד מהם זכה לאינספור השמעות, גרסאות כיסוי ופארודיות. כן כן, "החיים שלנו תותים", "זהב", "שבט אחים ואחיות", אני מדברת עליכם. על פי תחקיר משפחתי מהיר, הילדים שלי יודעים למקם את כל הלהיטים על ציר הזמן בדייקנות רבה לפי אירועי שיא ומסיבות הסיום שהיו להם בגנים.

כבר שנה ללא מסיבות, וההשכלה המוזיקלית שלי מבוססת בעיקר על ההחלטות הדיקטטוריות של יוטיוב: פותחת מחשב על הבוקר, מחפשת משהו נחמד לשמוע ברקע, והוד מעלתו מעדכן אותי שהכוכב-נולד החדש העלה שיר לפני שעתיים. כשאני מתעקשת להיכנס למוד של עבודה, הוא מביא לי פלייליסט תואם בדיוק להעדפות האישיות שלי. כלומר, רצף השירים הפופולרים ביותר בקרב עשרה מיליון אנשים, עם נגיעות של כוכב נולד (ההוא מלפני שעתיים). אבל לפעמים מתרחשת מוטציה, ובין השירים מסתנן אחד חריג ולא שייך. איזה פריט וינטאז' נוסטלגי או חידוש עדכני לשיר ישן, שזורק אותי בבת אחת לתקופה אחרת.

אני יושבת ברכב העמוס, מתכרבלת מפני הקור החודר. בתא המטען מונחים ארגזים עם שאריות מחגיגת בר המצווה של אחי שהסתיימה זה עתה, ואנחנו נוסעים הביתה מהאולם, מלאי אדרנלין וחוויות.יש לנו נסיעה ארוכה, יותר משעה מהעיר אל היישוב, וכבר כל כך מאוחר… נו, זה באמת מוזר לעשות אירוע משפחתי באולם בית כנסת קטן בפתח תקווה, אבל אין ברירה. בתקופת פיגועים מתמשכת כזו אף אחד לא יבוא אלינו ליישוב. הגשם מזרזף על החלונות ואנחנו מסלסלים בקולי קולות את הלהיט החדש "אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות". מתפרעים עם הפארודיה "אמרת שהגבר ישטוף ת'כלים". ובסך הכל נהנים מהחיים.

ילדת הכפר יוצאת לראשונה אל העיר, מצויידת באינספור אזהרות, תפילות, וכרטיס טלכרד למקרה חירום (איך ההורים שלנו עמדו בזה, בדור שלפני הפלאפונים…?). משוטטת ולומדת להכיר את רחובות ירושלים, לחבר למסלול רציף את הנקודות המוכרות- מחנה יהודה, כיכר ציון, כותל. צועדת על קו השידרה העירוני של רחוב יפו, נעצרת ליד שלטי זיכרון והסברים היסטוריים. נכנסת לחנויות, מזמזמת בלי משים את "כל הכוכבים נופלים", ו"כולם מדברים על שלום" ומגחכת בשקט על שלל הגירסאות החתרניות (כולם מדברים על חלון, אף אחד לא מדבר על דלת. כולם מדברים על שרון, אף אחד לא מדבר על פרס). לקראת ערב ממהרת חזרה אל התחנה המרכזית הזמנית-זמנית, זו שמחליפה את הזמנית עד שתסתיים בנייתה של התחנה המרכזית החדשה.

הביקור הראשון במבנה הקבע הוא חוויה של השתאות. כמו כניסה לתוך קתדרלה עצומה ומהדהדת. אני נכנסת עם כמה חברות, העיניים נישאות אל הפסוקים הדרמטיים החקוקים על הגלריה בקומה הרביעית, וכולנו מצחקקות במבוכה כשמסתבר שאותה מחשבה חלפה אצל כולנו- אם יהיה עכשיו פיצוץ חבלני, כבר אירגנו פה  אחלה זווית צילום לצוותי התקשורת. המעלית מדנדנת שוב ושוב עם כל פתיחת דלתות, וצמד הצלילים משתלב בדיוק עם הפרוייקט של עידן רייכל שמתנגן מכל עבר. דינ-דונג! "בו-אי. תני לי יד ונלך…"

הקומה השלישית היא קו פרשת המים. הרציפים מימין מובילים אל הערים הגדולות, אוטובוסים יוצאים כל חמש דקות, ובין מעקות הברזל נדחסים אנשים מבוגרים, עולים, בחורות בג'ינס. הלאה משם, ממהרים אל הרציף האחרון אברכים עם עגלות-תאומים ומזוודות ענקיות. עולם פיקנטי וזר. אבל הרציפים משמאל הם הטריטוריה שלי: בית אל, עפרה, תפוח, אלון מורה. הרציף העמוס-תמיד של 160, כיפות, מטפחות, תיקי פנימיה, אינספור תיקים של חיילים בכל ראשון וחמישי. ותמיד אפשר למצוא פרצוף מוכר, ולקשור שיחה עד שיגיע האוטובוס המשוריין שייקח אותנו דרך כל היישובים הקיימים במפה, מטפס בגניחה במעלה ההר. אכן, "לא קלה דרכנו".

השירים לוקחים אותי למסע בזמן, ואני אוספת את רסיסי הזכרונות המנצנצים הללו, נזהרת מהקצוות החדים. היו לנו הרבה קושי וכאב, בוודאי גם נשרטנו, אבל בסופו של דבר זו היתה ילדות יפה. המסע לא תם, ואותו ניגון משותף נמשך ומתנחשל מעל הכל. "עולים קולות, שאלות אבודות, מחפשות תשובה. בקרוב זה בא".