בשעת צהריים מוקדמת אני עוברת על הגלריה בפלאפון שלי, וכשהבטן שלי מקרקרת פתאום, אני קולטת כמה תמונות אוכל מופיעות לי שם: העוגה המוגזמת להפליא שאפיתי ליום ההולדת לפני שבועיים. ארבעה מגשי פיצה שהכנתי. מתכון חדש שניסיתי. ארוחת בריאות ססגונית… הכל פוטוגני וצבעוני ומפולטר להפליא, כמיטב מסורת דור האינסטגרם. בתור "בת-כפר" כרונית, זו תופעה שגיליתי באיחור, אבל הכללים הם פשוטים- כל חוויה צריכה להיות מתועדת, וכל מנה היא חגיגה ויזואלית.
אני מנסה להיזכר האם באלבומי התמונות של ילדותי היו אי פעם תמונות אוכל, ומצליחה לדלות כמה דוגמאות בודדות – עוגת בר מצווה מפוארת שתועדה לנצח, הופעת יחיד של חביתת ערבות, וסידרה שלימה של ירקות ייחודיים שאבא שלי מצא במכולת ותמיד הקפיד לקנות כדי לשעשע אותנו: תפוח אדמה עם פרצוף, חציל מוזר עם אף, ופלפל שנראה כמו פינגווין (כן, כן. הבנתם מאיפה הגיעה הגנטיקה שלי 😉 )
אז אם אין לי כוונה להדפיס את כל התפריט שלי באלבום, איך קרה שהגלריה הפכה לבלוג אוכל? בגלל קהל היעד והשימוש השונה שיש כיום לתמונות. התמונות שצילמנו אי אז לפני עשרים שנה, בשלהי תקופת הפילם, נכנסו בסופו של דבר לאלבום המשפחתי. אלה תמונות שצולמו בקמצנות ונבחרו בקפידה, והם משקפות אווירה וחוויות פנים-משפחתיות שבחרנו להנציח ולהזכיר לעצמנו ולדור הבא. לעומת זאת, התמונות של ימינו נועדו לשיתוף מיידי, לשליחה ברשתות החברתיות וליצירת "עדכון" של העוקבים במה שעובר עלי: אני מכניסה אתכם כביכול למטבח שלי, לחוויות הקטנות והיומיומיות. שולחת לאחי מתכון שהצליח, מתייעצת עם חברות על סוג של תיבול, מציעה בוואטסאפ שקית צנוניות למסירה, מתרגשת ממסיבת יום הולדת ביתית ומתארת לסבתא את כל הקינוחים שהכנתי. זה מבזק חדשות קצר-מועד שצריך להיות מהודק, צבעוני וקצבי. אנחנו מצלמים, שולחים ושוכחים.
אבל האיחסון לא שוכח.
כמו שכבר סיפרתי, בענייני אלבומים אני מאד "אולד פאשן", ומעדיפה את אלבומי הכיסים הישנים והטובים. השבוע עברתי על אלפי התמונות האינסטרגמיות, המטושטשות, הכפולות, והמיותרות (פיצית, די כבר לפרוץ לי לפלאפון ולצלם את הרגליים שלךךךך) והדפסתי תמונות של כמעט שנה. ולמרות הכל, כשסידרנו אותן הסתבר שיצאו לי כמה עמודים שהנושא המשותף בהן הוא אוכל 😐 הצוציקים מכינים עוגה, המתבגרים מכינים פופקורן, סעודת יום העצמאות, סעודה בסוכה, גלידה פה, מסיבה שם, וכל הזמן אוכל!
איך זה יכול להיות, למרות הסינון? כי אוכל הוא הרבה יותר מאשר תדלוק טכני. הוא חוויה של משפחה, חברים, קירבה ונוסטלגיה. התמונות שאני מדפיסה הן לא של המנה עצמה, אלא של האנשים והמקומות: אבטיח על הדשא עם חברים, סעודת סיום מסכת, אח גדול מכבד בארטיק את אחיו הקטן. לתמונות כאלה יש "סיפור" ומטען ריגשי.
ובינינו, בד"כ המנות שלי בפני עצמן באמת לא מצדיקות תמונה. האוכל שאני מכינה הוא חום, או צהוב, או כתום. פפריקה זה המקסימום שהעדה שלי יודעת להוציא מהתבלינים 😀 אוכל פוטוגני דורש היערכות אחרת לגמרי. קראתי פעם שבצילומי אוכל מקצועיים, עוצרים את הבישול לפני שהמנה באמת מוכנה, כדי שהצבעים והמרקמים בתמונה יהיו חדים יותר. יפה ופוטוגני זה לא בהכרח טעים… ובהתחשב בכמויות המזון שנדרש ממני להפיק, אני דוגלת בשיטה שהאוכל צריך להיות טעים ופשוט, עזבו אותי מהתקשקשות של זילופים וטאצ' אישי לכל עוגיה. תנו לי ערבוב חסכוני בקערה אחת, שפלאכץ לתבנית, ושיהיה מוכן מהר.
ומה לנו יותר עצלני מסיר גדוש בחמין לכבוד שבת? הרי זו השקיעה בהתגלמותה, ארוחה שלימה, פוייקה שמכין את עצמו ללא טירחה ואני רק צריכה להגיש ולהתמוגג. נכון? …לא נכון!! למרות כל הנ"ל, התרחשה אצלנו אנומליה מפתיעה. מאז החתונה שלנו ועד ימינו אלה, לא בישלנו חמין. רגע, אני אגיד את זה שוב- זוג אשכנזים חובבי קיצורי-דרך שלא מכינים חמין. אכן, מעורר השתאות. אבל בשבוע שעבר, עקב טעות בסוג הבשר שקנינו, ובגלל ימי השישי המתקצרים, החלטנו לראשונה בחיינו הזוגיים, לבשל חמין. ובכן, בואו נעשה את זה זריז לסיכום הדיון המביך: זה לא היה חמין. שמתי יותר מדי מים אז יצא לנו מרק בשר לכבוד צהרי השבת. דווקא טעים 😀
בעצם, קבלו תיקון. הטענה שאף פעם לא בישלנו חמין היא לא ממש מדוייקת. הבה נעמיד דברים על דיוקם, ומעשה שהיה כך היה: בתקופה מיד אחרי החתונה שלנו, כדרכן של אמהות דואגות, אמא שלי היתה שולחת לנו קופסאות אוכל מבושל. זה היה פינוק נהדר שעזר לי להתמודד עם העומס של לימודים לתואר ולימודים איך עובד כל הסיפור הזה של תחזוקת הבית. באחת הקופסאות ששלחה היה חמין צמחוני- יציקה חומה וגבשושית של קטניות. כבר מהרגע הראשון הסתכלנו עליו בהסתייגות, "אתה אוהב חמין?" "בעיקר את הבשר, ואת?" "אממממ לא כל כך בא לי" והוא הועבר אחר כבוד למעמקי המקפיא, להזדמנות עתידית של משבר גסטרונומי קיצוני.
עברו ימים, חלפו שבועות, והנה הגיע השבוע שלפני פסח. על דלת האשקובית שלנו נתלה פתק עם הזמנה מהשכנים ל"מסיבת ביעור חמץ שכונתית"- כל אחד מוזמן להביא את החמצים שנשארו לו, ובכוחות משותפים נחסל את האויב! וכך, שעה לפני האירוע, הסתובבנו אבודים במטבחנו הקטנטן וחיפשנו מה נוכל לתרום לסעודה. פותחים ארונות, בודקים במקרר, ואין שום דבר רלוונטי. מסתבר שהיינו מאוד מחושבים עם הקניות ובכלל לא נשארו לנו מאגרי חמץ. פתאום, מעומק המקפיא, מציצה אלינו קופסת חמין. גריסים זה חמץ, נכון? כן. עונה לקריטריונים? כן, אבל פדיחה להביא דבר כזה! ועוד אחרי הקפאה… החלטנו שלא נגלה לאף אחד על ההיסטוריה של הרכיבים, ובעלי הכריז שהוא כבר יטפל בעניין. הוסיף מים, הרתיח, תיבל ועירבב, ובסופו של דבר יצאנו אל הערב הקריר ואיתנו סיר מהביל. אצל השכנים כבר נערך שולחן ועליו מבחר מנות – פסטה, פסטה, פתיתים, ספגטי ופסטה כמיטב הגורמה של זוגות צעירים. והנה אנחנו מגיעים עם הסיר היצירתי. "וואו, מרק גריסים!! איזה משקיענים! איזה כיף!" המרק זכה להצלחה מסחררת ואנחנו השתדלנו לשמור על חשאיות ולהתאפק לא לצחוק.
וזאת, חברים יקרים, היתה הפעם האחרונה שבאמת "בישלנו חמין". אבל אולי זה עוד יקרה, לעולם אין לדעת.
** עורכי הדין שלי מוסרים כי על המקרה הנ"ל חל חוק ההתיישנות ואין בו עילת תביעה 😎