רוחות קרירות של סתיו, ריח אתרוגים, שמיכות פוך שיוצאות לראשונה מהאיחסון. על הסדינים הצחורים תלויים קישוטים חדשים לצד וותיקים, שרשראות נייר שהילדים הכינו בשבוע שעבר, ופלקטים נוסטלגיים מהגן ששרדו שנות גשמים מוקדמים. חג הסוכות חוזר אלינו אחרי סיבוב שלם של מעגל השנה. הוא כאן כמו בכל שנה, וכל כך שונה.
בכל שנה בחול המועד אנחנו רגילים לארח בלי הפסקה, קרובים וידידים מגיעים מכל הארץ למערת המכפלה, ואנחנו, השכנים של סבא וסבתא, זוכים לביקור "על הדרך". אבל השנה הסוכה הגדולה שלנו שקטה, אין מבקרים, והילדים מתלוננים שמשעמם. מבזבזים את הזמן במסכים, עוברים ממשחק לסרט למפגש-זום, כפי שכבר התרגלנו בימי החול. גם אני מול המחשב, נאחזת בעבודה הטכנית שלי ובין לבין מחפשת את הלב והקירבה. עוקבת אחרי האווירה הציבורית וקוראת ברשתות החברתיות הרבה כאב ויאוש. אני קוראת את הדמעות על הבדידות, על הקשיים הרגשיים והכלכליים, את הגעגוע והתשישות, את הדיכאון ואת הכעס. הרבה מאוד כעס. כל האנרגיות מופנות החוצה, בחיפוש אשמים, במלחמות ובהשוואות. אני לא יכולה לענות להם, אבל כל כך רוצה לחבק, לשלוח כוחות, לתת אוויר לנשברים. אני לא שם. האם מותר לי להידחף עם האופטימיות המנצנצת שלי בתוך כל היאוש הזה?
כשלעצמי אין לי זכות בכלל ליפול ליאוש, הנתונים שלי הם משהו ייחודי ואני לא יכולה להטיף מוסר למי שלא קיבל "חבילה" כמוני. יש לי שפע של אנשים אהובים סביבי, משפחה גרעינית גדולה ורועשת ודביקה. יש לי מרפסת נהדרת ואוויר הרים צלול, יש לי קורת גג, אור וחום. יש לי עבודה נוחה שאני אוהבת, מזווה מלא אוכל, ארונות מלאים בבגדים. לעומת אינספור נשים לאורך ההיסטוריה אני דווקא יודעת לקרוא, אני יכולה להתבטא בכתב ובעל-פה, ויש לי מעגל חברים שנותנים לי עורף ופירגון. אני חיה בדור גדוש בטכנולוגיה ואמצעי תקשורת, שבו הקשר לא תלוי בנוכחות פיזית. אנחנו כולנו בריאים ומתנועעים כרצוננו.
הזכות להתלונן שמורה, כמובן. זהו אחד התענוגות הבסיסיים, שמהווה גם תרופת-פלא לפריקת תיסכולים ולאיזון רגשי. אני יכולה להתלונן על העומס והצפיפות, להתמרמר על הלמידה מרחוק, ולהתעלף מעלויות המזון, אבל צריך להשתמש בה בתבונה- כי בספירת המלאי המסכמת, יש משמעות רק ל"יש". בחג האסיף, המסכם את היבול השנתי, אנחנו חוגגים את סוף העונה, מסתכלים על העבר ומודים על מה שנאסף. אולי היו ימים חמים ימי בצורת, אולי עבדנו קשה ולא הכל הלך חלק, אולי היבול לא ענה על הציפיות. אבל על מה שאספנו, ראוי לחגוג ולהודות. האסיף שלי השנה הוא שתי חתונות קיץ קטנות ומרגשות. האסיף שלי הוא בדיחות ועקיצות בוואטסאפ של האחים. האסיף שלי הוא מתכון חדש לעוגיות מושחתות, חיוכים קטנים מלאי פירורים, וערימות של כלים בכיור. האסיף שלי הוא פיטפוט עם חברה בליל קיץ בפינת הרחוב עד אחת בלילה, הוא כספי מעשר שהצלחנו לתרום, הוא כינרת מלאה, הוא רכיבה פרועה על אופניים, הוא בגד חדש שמתאים בדיוק. הגורן שלי גדושה כל טוב.
אני יושבת בסוכה, מצטמררת מעט מהרוח הקרירה, מתלבטת אם לקום ולהביא סוודר. בית העראי שלנו מואר ומקושט ואהוב, אבל אין בו את היציבות הבוטחת של היומיום. הרעש מהשכנים הרבה יותר קרוב, איתני הטבע משחקים בנו, וטירדת הארוחות שולחת אותנו שוב ושוב אל המטבח להביא מלחיה, מזלג, מגבת. לא נוח כשמזיזים לנו את המסלול, משבשים את השיגרה, זורקים אותנו לקמפינג לא מאורגן. הלו"ז משתבש, הבית הופך למחסן מגובב, מצעים וצעצועים מפוזרים לאורך כל המסדרון, הדלת פתוחה בלי השגחה והזבובים חוגגים בזום-זום-זום. יש כאלו שהצער שלהם כל כך גדול שהם פטורים לגמרי מהאתגר הזה, לא יכולים לכופף את מגבלות הגוף וההרגל. אבל עבור מי שיכול לעמוד בו ולשחרר שליטה, יש בזה כל כך הרבה חן ורעננות. הילדים קופצים על המזרונים הפזורים, ומתרגשים מהפיג'מות החורפיות. הם לא צריכים הרבה כדי להנות מהרגע. ההתלהבות של הילדים מזכירה לי את המצב הטבעי- פליאה והתחדשות, יציאה מתוך הקיבעון אל מקום שבו רואים פיסת שמיים. ואם בכל זאת קר ולא נעים, אפשר ללבוש סוודר, להתעטף ולהתכרבל. לאסוף אנרגיה שבאה מבפנים, ולמצוא את הדרך האישית ליצור מהעראי- בית. להרפות, להיות כאן ועכשיו, ואולי אפילו להנות מזה.כי בסופו של דבר, גם האתגר הזה יסתיים. הדיכאון הוא סטטי, הוא משדר לנו שאין סיכוי לשינוי, שהמצב נואש. אבל למעשה דברים משתנים ללא הרף, והמציאות מפתיעה בכל פעם מחדש. זאת רק אפיזודה קצרה בתוך ספרי ההיסטוריה. ובפרספקטיבה כזאת, המעשים הקטנים שלנו, הדרמות והסערות, נראים פחות מבהילים. דמויות שעולות לכותרות היום, יישכחו בעוד יומיים. סיסמאות זועמות שמציפות את הרחובות, יזכו להרמת גבה משועשעת ממרחק הזמן. בני אדם הם רק בני אדם, מלאים ברגשות סותרים ואינטרסים קטנוניים. אבל בראייה רחבה, אנחנו בתוך תהליך של התקדמות. העולם הולך ומשתפר, צעד אחר צעד לתיקון וגאולה. אם שואלים אותי "באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות" אין לי בכלל התלבטות, אני חיה בתקופה הטובה ביותר בהיסטוריה. אני מאמינה שיותר טוב מזה- זה רק קדימה, אל העתיד. אני רואה את חזון הנביאים מתגשם מול עיני, דורות על דורות נאחזו בהבטחות עתיקות שנשמעו דמיוניות- ארץ, תקומה, שגשוג. כרמים בהרי שומרון וילדים ברחובות ירושלים. ואני, רק פותחת חלון, וזוכה לראות את הדמיון קם למציאות. רואה את השפע ברשתות השיווק, את הכבישים העמוסים, את מגוון האנשים והתרבויות, ומתרגשת עד דמעות מהפלא הזה שמתרחש ממש מולי- "ושב וקבצך מכל העמים". וכנגד זה אני קוראת גם את הערות השוליים, אזהרות ותיאורים על "דור שבן-דוד בא". לא המצאנו שום דבר- יוקר המחיה, חוצפה, שקר, משבר המנהיגות. הכל כאן, והכל כבר נכתב לפני אלפיים שנה. אז לא צריך להתפעל יותר מדי, ולא לתת לזה לעוור את העיניים מהמהלך הגדול. רק צריך להחזיק מעמד, להרים עיניים ולפתוח את הלב. להכין אותו לכל הטוב שעוד יושפע עלינו. והוא יבוא, כמו גשם נדבות, וישטוף וינקה הכל. עוד יבואו ימים טובים, עוד נהיה לעם אחד, עוד מעט, הנה זה כבר כאן.