מבט אל העבר

בתקופה האחרונה אני לא מספיקה לכתוב. סדר היום שלי עשה סלטה כפולה, ליקט קצת ניחוח של חול המועד, קצת טעמים של חופש גדול, קצת מלחמת המפרץ והרבה הרבה רעש של ילדים. הוואטסאפ פולט משימות ושיעורי בית בקצב של מספר הילדים כפול כל מקצועות הלימוד בתוספת סניף, שכונה וחוגים. חגיגה!

אם התחלתי להתבאס שהמתבגרים שלי הולכים ונעלמים לי מהפריים, איך החיים חולפים ועוד רגע אני כבר פנסיונרית משועממת- הנה קיבלתי זמן איכות מרוכז עם כולם. בתוך כל זה אני מנסה להספיק לעבוד, לעקוב, לבשל, לכבס, לענות, להחליף, לבשל, לקפל, לחסל, לסדר, לפשר, להמר, לוותר, ושוב לבשל (כמה אוכל מתחסל כשכולם פה!) אבל אני כל כך נהנית כשכל האפרוחים שלי מכונסים מתחת לכנפיים שלי. אני תרנגולת פולניה במיוחד 🙂

רק מה, האפרוחים האלה אף פעם לא הולכים לישון!!!!!! המתבגרים לא הולכים לישון עד אמצע הלילה, הקטנים קמים כרגיל עם השמש, וככה מתה פיסת השקט הקדוש שהיתה לי פעם בשביל לכתוב. מזל שיש לנו שבתות. השקט של שבת אמנם לא מנוצל לכתיבה, אך הנוכחות שלו לא מוטלת בספק- יש זמן לחלומות, פרשנויות, חפירות, וספרים. עדיין יש לי בבית כמה ספרים שלקחתי מהספריה לפני שהעולם התהפך, ומבחינתי זו הקצאה סבירה לחלוטין לתקופה הקרובה. אני סקרנית מה מתוכם ילך איתי הלאה, ואיך המעטפת של המקום והזמן תיצרב לי יחד איתם.

אז תנו לי לספר לכם על קטעים שהולכים איתי. בספר שקראתי לפני חודשיים ("איך לעצור את הזמן", מאט הייג), מתוארת סצנה דרמטית קצרה שמתרחשת בזמן המגפה הגדולה בלונדון בשנת 1665. הגיבור מנסה להגיע אל אשתו, ושוטר מונע ממנו להיכנס אל איזור ההסגר. התיאור של האישה החולה לבדה בבית נעול, זיעזע אותי. חשבתי כמה המציאות הזו לא נתפסת, שאדם יכול להיות לגמרי נטוש לגורלו.

כשקראתי את הספר הזה, הרעיון של מגפה היה נשמע עניין עתיק ולא רלוונטי לעולם המודרני שלנו. הקולות העמומים מכיוון סין היו נשמעים כמו ידיעת חוץ אקזוטית, קוריוז נהדר עבור עורכי חדשות משועממים וכמה טיפוסים אובססיביים היסטריים. אבל בזמן שחלף מאז, חיי היומיום שלנו חטפו כאפה. המרחב הציבורי הפך לשדה קרב, השיגרה השתבשה, וקיבלנו שיעור קטן בענווה וגמישות. אין בית ספר, אין מפגשים חברתיים, כמעט ואין מסחר. ועם כל זה, הסצנה מהספר שייכת אך ורק להיסטוריה. כי מאחורי הדלתות הסגורות אנחנו חיים במלוא המרץ. הכל גועש ורוחש ואנחנו לא נחים לרגע- מדברים, מתכתבים, מטקבקים, מצטלמים, נפגשים. זה מדהים איך אפשר לתקשר עם כל העולם מתוך הספה בסלון.

ספר נוסף שהולך איתי כבר תקופה הוא "הילדות החדשה" של ג'ורדן שפירו. זהו ספר חצי עיוני, על הזווית החינוכית-פסיכולוגית של התפתחות הטכנולוגית. אהבתי את הסקירות המקיפות שלו איך התפתחו כל מיני תפיסות תרבותיות, ובעיקר את הגישה החיובית הנדירה לטכנולוגיה. הוא מציע זווית ראיה שלא מפחדת להתמסר למסכים, ולא צועקת עלינו שהדור הזה מקולקל ומפונק. להיפך- הדור הזה מתכונן ומתאמן על כלי העבודה העתידיים. אני אוהבת את הגישה הזאת!

כשאני רואה עכשיו את ההפגזה בוואטסאפ שלי אני מגחכת קצת. פתאום גדולי הלוחמים בטכנולוגיה שולחים לי שיעורים מקוונים, נביאי הזעם ממליצים על אתרים לתירגול, ופקחי הסמארטפון הקשוחים מארגנים מפגשי זום…  אז מסתבר שהעתיד עם המסכים לא כל כך נורא, הא?

בקטע אחר בספר, הוא מסביר על חפצים שמקשרים אותנו עם העבר שלנו, עוגנים של זהות. אנחנו זקוקים לתחושת הרצף והשייכות, ולכן אנחנו שומרים פריטים עם ערך נוסטלגי וזכרונות משפחתיים: תכשיטים שעוברים בירושה, רהיטים עתיקים, ציורי ילדים ואלבומי תמונות- כולם עוזרים לנו למקם את עצמנו בין העבר לעתיד. אני מתחברת מאד להסבר הזה, כי הוא נותן משמעות הרבה יותר רצינית להתעסקות שלי בתמונות משפחתיות 🙂

בזמן האחרון יצא לי לטפל בכמה תמונות של סבים וסבתות- קצת תיקוני רקע, קצת הדגשות ואיזון צבעים. מה שהכי נגע ללבי הוא הכבוד והאהבה של המשפחות שביקשו את התיקונים. הרצון לשמר ולהעביר את המורשת הלאה. כמה רוך ושלווה יש בהתרפקות הזו. ואני גם קצת מקנאת באלו שעדיין יש להם סבא וסבתא…

החיבור הזה אל זקני השבט הוא הכוח שלנו כשאנחנו מסתכלים קדימה אל העתיד. וכשהעתיד כל כך מעורפל ולא ידוע, רק השורשים נותנים לנו יציבות. אנחנו כרגע בנקודת זמן מלאת סימני שאלה, עדיין לא ברור איך תתגלגל המגפה הנוכחית, וכבר ידוע שהיא מסכנת בעיקר את הגילאים המבוגרים. אל מול הקולות המפקפקים בתועלת של הבידוד וההסתגרות, ברור לי שאנחנו צריכים לעשות כל מה שניתן כדי להגן על הקשישים שלנו. נכון, יש הרבה חששות וחוסר נוחות, אבל קצת הפוגה מהמירוץ ומבט אל העבר יכולים להעניק פרופורציות. אף אחד לא ננטש לבד, אנחנו תמיד יחד.

עם כל הרעש והבלגן והאנרגיות. כיף חיים 🙂