הבורג הסורר נאחז במקומו בנחישות, מתעלם מהמאמצים שאני מפעילה עליו בכל כובד משקלי. אני יודעת שהזווית שלי לא הכי מוצלחת, נטועה ככה באלכסון בתוך הבלטות, אבל הכח שלי מוגבל ואני מנסה את כל השיטות: פלאייר, פטיש, לחץ פיזי מתון וניסיונות שכנוע. יאללה, מה אכפת לך, תן תזוזה קטנה, משם כבר יהיה יותר פשוט.
בדף ההוראות הכל היה ממש מובן וקליל- להצמיד, לקדוח, לנסר ולהבריג. איי קאן דו איט, מה הבעיה בכלל. אני אישה עוצמתית, אני יודעת לקרוא דיאגרמות, אני יכולה לעשות הכל בעצמי. אני לא מפחדת מג'וקים וגם לא ממקדחות! אז מה הבעיה אתם שואלים? הבעיה היא שלמרות כל הכח הנשי המופלא והמסרים המעצימים, הבורג הזה לא ממש מתרשם מהשרירים שלי. כף היד שלי בקושי מכסה את ידיות הפלאייר, והמקדחה המקצועית מכבידה על הכתף כשאני מנסה לתת קונטרה, וכמעט מעיפה אותי איתה אחורה בספירלה נהדרת.
ארגז כלי העבודה הוא אחת המתנות היפות והשימושיות ביותר שקיבלנו לחתונה, ועם השנים הצטרפו אליו השלמות ותוספות לפי הצורך- מאגרים של ברגים ודיבלים, זוויות מתכת, אבקות גבס, דבק חם, סלילי ברזל, ומגוון מברגים (למה הם תמיד נעלמים??). אני צופה בסרטוני עשה-זאת-בעצמך, ומפעם לפעם מעיזה לנסות משהו חדש. זה דורש איזשהו סוויצ' בראש, להפסיק לפחד מכישלונות. הרי מה כבר יכול לקרות- אם יהיה חור נסתום אותו, אם יתבזבז קרש ניקח אחד אחר, אם יצא עקום לא נורא, זה נותן אופי… מצויידת בתובנות האלה, אספתי ארבעה מדפים של ארון ישן, והפכתי אותם לשולחן כתיבה שאני גאה בו עד האוזניים. נכון, זה באמת לקח לי שעתיים, והפינה לא ממש תשעים מעלות, ובחלק האחורי יש קילוף מוזר. אבל זה המוצר המהמם שהכנתי בעצמי ואין כזה שולחן מיוחד לאף אחד אחר!
התופעה הזו מוכרת בפסיכולוגיה בשם "אפקט איקאה"- הטיה קוגניטיבית שבה לצרכנים יש נטייה להעריך יותר את המוצרים שהם היו שותפים בהרכבה שלהם. תהליך היצירה, והשקעת הזמן והאנרגיה, גורמים להיקשרות לחפץ, ואפילו לנכונות לשלם עליו יותר מאשר על מוצר המגיע מוכן ומושלם. כך למשל, באופן משעשע, תערובת מוכנה לעוגה, שבה נדרשה רק הוספת מים, לא נמכרה היטב כי היתה "קלה מדי". אך כאשר החברה שינתה את המתכון לכזה שדרש גם הוספה של ביצה לתערובת, עלו הרכישות בצורה דרסטית.
בתוך מבול של מיקור-חוץ, סדנאות גמילה, ייעוצי שינה, הנחית הורים, הדרכת מורים, טיפים לזוגיות, קורסים למיניות, סטיילינג אישי רגשי נפשי – אני אוספת את ארגז הכלים שלי ומשפשפת באנחת תענוג את האגודל הדואב. אני לא יודעת הכל, אני לא יכולה הכל, ולצערי אני בורה גמורה בענייני חשמל. אבל להחליף נורה לא מחייב תואר בפיזיקה, כדי לתלות תמונה צריך רק חוש כיוון בסיסי, ולפתוח סתימה בכיור דורש בעיקר לסתום את האף. זה כל כך כיף כשמצליחים בעצמנו! ומקסימום, אם לא ילך, נקרא לאיש מקצוע. עשי זאת בעצמך, לפחות תנסי.