על המפה

בית הספר היסודי היה ממוקם במרכז היישוב, על הרחוב הראשי שנמתח אל ראש ההר. בקצהו האחד של הכביש, קרוב לכניסה ליישוב- שכונת הוותיקים, טובלת בירק, בה התגוררו המשפחות המפורסמות מראשית ההתיישבות, ולהן גדודי ילדים ואפילו בני נוער. ככל שעלית במעלה ההר, נגלתה לפניך תפזורת אשקוביות, חצרות מטופחות יותר או פחות, "הדשא הגדול", שדה כלניות, תוספות בניה והרחבות כרצון איש ואיש. והלאה משם, הכביש מתפתל בסיבוב רחב על פני העליה התלולה, מתנשף בין בנייני הקומות שכאילו צמחו כדי לגרד את השמים, ממתינים לקלוט עליה מרוסיה ופרו. מדי בוקר הילקוטים קיפצו מצד לצד, בריצה מהירה בירידה, להספיק להגיע לפני הצלצול האימתני. מדי צהריים הם הכבידו על הכתפיים, צעד אחר צעד בטיפוס יגע בחזרה הביתה. למה לא יכלו לסדר את זה הפוך, לארגן לנו ירידה נוחה בסוף היום כשאני כל כך עייפה??

בשיעור מולדת בכיתה ג', אספה אותנו המורה שרה בחצר המרוצפת, והכריזה בחגיגיות ש"היום נלך לצפות בנוף ממעוף הציפור". יצאנו משער בית הספר וצעדנו במעלה ההר, חולפים על פני הגנים והמעון, מקפצים על הסלעים לצד שכונת הקראוונים החדשה, ומדרדרים אבנים קטנות במדרון החצץ המפחיד, מתחת לבריכת המים של מקורות. שם עצרנו, נשמנו את האוויר הקר והצלול והבטנו למטה. היישוב נפרש מתחתינו כמו ציור צבעוני, מוכר ומפתיע בו זמנית. המורה שרה הצביעה על המתאר של הכביש, על השכונות והמבנים הבולטים, והסבירה מהי מפה גיאוגרפית ואיך רואים אותה במבט-על, שטוחה לחלוטין, כאילו אנחנו בעצמנו הציפורים. הרוח נשבה סביבנו, מערבלת את השיער, שורקת באוזניים וצורבת את הריאות. לכמה רגעים יכולתי להאמין שבאמת יש לי כנפיים.

בהמשך הרכס התנשא הר כביר. לשם היינו מגיעים לעיתים רחוקות יותר, ללמוד את המורשת המקומית, לראות את שמורת הטבע באביב, או לנסות לראות את החרמון ביום חורף בהיר. מהעבר השני של הפסגה נפתח הנוף בפתאומיות, ימה וקדמה צפונה ונגבה. מאות קילומטרים, אלפי שנות היסטוריה, עמק דותן, דרך מבוא השמש. מעבר למעקה האבן נשקפו הבתים הקטנטנים שבוואדי היישר מתחתינו, והכבישים התפתלו עד האופק ועליהם זחלו מכוניות-נמלים זעירות. המצוק החד בגובה 600 מטר, קרץ גם לחובבי ספורט אתגרי שהיו מגיעים עם מצנחי רחיפה כדי לדאות מעל העמק, אך לפעמים היו נסחפים ברוחות אל מעל היישוב, מנופפים בהתלהבות לילדי הגנים.

המדרונות התלולים היו פחות ידידותיים לענף ספורט סטנדרטי כמו רכיבה על אופניים. נדרשו שליטה ואומץ כדי לדהור עליהם בירידות, ושרירים מפותחים כדי לעלות חזרה. לי לא היו את שניהם. נשארתי באיזור הנוחות שלי, מציירת להנאתי ונהנית מהנוף בלי לשבור ידיים ורגליים כמו האחים שלי. רק כשהגעתי לקריה גיליתי תרבות אחרת, שבה ברור שכולם יודעים לרכוב. את הילדים שלי לימדתי בהדרגה, בסיבובים אינסופיים בגן העץ, מקיפה שוב ושוב את גן השעשועים, צועקת קריאות עידוד כשהתנועה נעשית חלקה ועצמאית, והנה הוא משייט הלאה ממני, מתקדם לבד, ורוח אחרת היתה עמו. אני אלופה בתיאוריה, יודעת ללמד, אבל לא יודעת לרכוב בעצמי…

ואז, קיץ אחד גיליתי שיש פה אצטדיון. סליחה, אתם ידעתם את זה? יש למישהו הסבר איפה האצטדיון הזה התחבא כל הזמן?? למה אני צריכה לפתוח מפות גוגל, ולנסות לפענח מה זה הכתם הירוק הזה שאפשר לראות אפילו מהחלל? אחרי ביקור אחד מהוסס, המגרש העצום הזה הפך לנו למקום בילוי קבוע. מצויידים באופניים, כדור וארוחה קלה אפשר להעביר בו בכיף כמה שעות קיציות. ואפילו ללמוד לדווש בחשאי… איזה תענוג! לא נדרש מנוי, כרטיסי כניסה או תנאי סף, בואו כמו שאתם. ואולי אפילו תגלו שגם לכם יש כנפיים.