על הגובה

ההודעה מהדואר הגיעה, כרגיל, דקות ספורות לפני שעת הסגירה: "שלום תמר דבר דואר ג1584 שנשלח מחו"ל ממתין בסניף הדואר". הצצתי בשעון, פלטתי אנחת צרות-של-עשירים, ונכנעתי לעובדה המצערת שאקח את החבילה רק מחר, שישה ימים תמימים לאחר ביצוע ההזמנה. באמת לא בסדר שלוקח כל כך הרבה זמן להביא לי את הבגדים שהזמנתי באתר של נקסט. אם הייתי מזמינה משלוח מחנות ישראלית הגיוני שזה היה מגיע תוך שבועיים-שלושה, אבל חו"ל? מה זה כבר טיסה מאירופה? שלוש שעות, לא?!

למחרת השכמתי קום, קשרתי את המטפחת במגדל מוגזם במיוחד, ויצאתי לסניף הדואר. כשאני רוצה לקבל שירות אני צריכה שיבחינו בי, והגובה הטבעי שלי כנראה לא מספיק (לא זו בלבד, אני חושדת שכבר הגעתי לגיל שמתחילים להתכווץ, וכשאהיה ממש זקנה יהיה אפשר לשים אותי בכיס החולצה ולצאת לטיול). תוסיפו לכך את העובדה שאני לא יודעת לצעוק- עוצמת הקול שלי תואמת לגובה, ואפילו כשאני ממש מתאמצת לקרוא למישהו מעבר לרחוב, רוב הסיכויים שהוא יגיב רק אחרי שכל עוברי האורח יבהו בי קופצת ומנפנפת לו נואשות.

הגובה שלי מעולם לא היה אישיו בעיניי בשנות הילדות, ידעתי שאני קטנה ופשוט חיכיתי שאגדל. זה הצליח באופן חלקי בלבד, הגעתי לגובה ממוצע-מינוס. אבל תפיסת העולם נשארה כזו שממתינה ומביטה מלמטה למעלה- יש גדולים וחכמים ממני, יש אנשים מבוגרים עם כוח וכבוד, ואני רק ילדה קטנה מולם. מחקרים מוכיחים שמרבית המנהיגים וכ-90% מהמנכ"לים הם מעל הגובה הממוצע. יש לזה כמה הסברים ותיאוריות, החביבה עליי היא זו שהציבור הבוחר כנראה אוהב להיות ממוקם בגובה הבטן שלהם, ולבחון את מצב כפתור החליפה. אני, בתור סתם אחת מהציבור, מעדיפה את החיים הפשוטים שלי בלי להתבלט ובלי התנגשויות עם הרשויות (פעם כמעט התנגשתי בבטן של ביבי, אבל זה סיפור להזדמנות אחרת).

יש מצבים שבהם היכולת להיטמע במרחב ולא למשוך תשומת לב, היא יתרון טקטי. אני זוכרת את ההפתעה שלי כשגיליתי את עצמי במשחקי מחניים או "חיי שרה" נשארת בין אחרוני השחקנים במגרש. לא בזכות ספורטיביות-יתר, כמו בגלל היכולת להתחמק מהכדור ולהיעלם מאיזור המתקפה. פשוט לא שמו לב שאני עדיין שם… יש לי את "גלימת ההיעלמות" ואני יכולה לעשות את השטויות שלי בלי שמישהו יקדיש לזה מחשבה או יחס. לפעמים כיף להיות שקופה, סוג של דנידין שצופה על כולם מהצד.

הבעיה בגובה הקומפקטי הזה, היא שאני תמיד רואה את כל הבלגן. איכשהו, אנשים גבוהים פשוט לא מסוגלים לראות את הגרביים שזרוקים ליד המיטה כי זה רחוק מדי עבורם, ואנשים קטנים (להלן: ילדים) בכלל לא מוטרדים מכך שכל הרצפה היא שדה-בר שמצמיח צעצועים, כי זה בדיוק המקום הנכון מבחינתם. אבל אני, בדיוק באמצע, מתזזת כמו יויו- להרים, לסדר, להרים, לסדר. או במקרה העצלני הנפוץ יותר- לתייק בראש שלי את מיקומו של כל פריט, וכשמגיעים אליי בהיסטריה "אמא את יודעת איפה המחברת שלי???" לענות בנונשלנט "כמובן, היא נמצאת ברווח בין המקרר למגירת הסכו"ם".

פעם חשבתי שהכי מרגיז להיות נמוכה. לכל שאר מוסכמות היופי יש פתרונות קוסמטיים- אפשר לצבוע, לשפץ, לקצץ ולהרחיב, כדי להתאים לאידיאל המושלם, אבל אף אחד לא יכול לייצר לי תוספת של עשרים סנטימטר לגובה. עם הזמן הבנתי שזה לא נכון לשאוף לשם, לכל גוף יש את המאפיינים המיוחדים שלו. גם השחקנית הנערצת והמוכשרת ביותר תצטרך להתאים לקריטריונים של התפקיד, ואין לה מה להיעלב כשהליהוק דורש מראה מסויים. אם למשל היא תרצה לשחק את דמות הילד האינדיאני, זה לא יעזור לה כי זה פשוט לא התפקיד הנכון עבורה. יותר מכך, אפילו בתפקיד "הבחורה היפה" לא יקבלו אותה כפי שהיא. כשהסרט כבר יהיה מוכן, כרזת הפרסומת תעבור ריטוש בפוטושופ שיסדר את כל הפאשלות- ניקוי של נמשים סוררים, מתיחה, וטשטוש של טקסטורות. במקרים מאתגרים, הסטודיו עלול ליצור יצור כלאיים- פנים של הכוכבת הראשית, אילתור של ידיים ממקום אחר, שיער מתנפנף ממאגר תמונות, ושמלה שבכלל לא קיימת במציאות. כרזה מושלמת שהיא פיקציה מוחלטת! אפילו השחקנית עלולה לקנא.

ה"ליהוק" של כל אחד בעולם הזה דורש מאפיינים מסויימים. אולי לא בחרתי בהם, אבל דווקא איתם אני מבצעת את התפקיד שלי הכי טוב. אני פותחת את החבילה מהדואר, ושולפת את הבגדים החדשים שלי, תואמים לגיל 14 לפי טבלת המידות של נקסט (בריטים מופרעים, זה נראה להם נורמלי שילדים יהיו בגובה מטר שבעים). פעם הזמנתי שם חולצה במידה 8, והיא היתה כל כך גדולה על הילד שהשארתי אותה בארון במשך ארבע שנים. מצד שני, כשהזמנתי אצל הסינים באליאקספרס חולצה במידה 8, היא התאימה לאח שלו שבגן. מאז כבר למדתי לסנן את הפריטים לפי מדידה אמיתית, בלי כותרות ותיוגים, נטו לפי מה שמתאים למציאות. ואחרי כל עבודת המידות הזו, אפשר להנות מהתוצאה, סוף סוף הכל יושב נכון ונוח. מדוייק על האורך, על הרוחב, על התחושה: על הגובה!