ברחבי כל החלד אין צירוף מילים יותר אירוני מהביטוי "חופשת לידה". ממש כמו איש-השלג שמשתוקק לבלות בחוף ובשמש הקיצית, גם את מלטפת את כרסך המתעגלת לראשונה, ומדמיינת לעצמך את התקופה המופלאה הממשמשת לבוא- לקום בלי שעון מעורר, להתרפק על בגדים זעירים ורכים, להשיל תוך שבוע את המשקל העודף, לצאת לטיולי בוקר בין חנויות ובתי קפה, ולקבל את המשכורת כרגיל. איזה חלום!
האם לנפץ את הבועה? אולי כדאי לעצור כאן… תעצרי, די, בבקשה. את ממשיכה? נו בסדר, על אחריותך. חופשת הלידה, או בשמה הראוי יותר- האשפוז הביתי, היא תקופת טירונות מאתגרת שבה את והתינוק תלמדו יחד מחדש את סדרי העולם. האם זה בוקר? האם זה לילה? האם יש בעולם בגד מלבד פיג'מה, ומתי בכלל אכלתי לאחרונה? היכוני להקפצות, לתיזוז, לטחינת שעות, אכילה בעמידה, נידנוד, נשנוש, נצנוץ, קיפצוץ. שינה זה לחלשים.
וכל זה לפני שבכלל דיברנו על רכבת ההרים ההורמונלית והרגשית. התהיות האם אני אמא טובה, איזה מין משפחה נהיינו, ומה אני שווה בלי העבודה שלי, סתם עקרת-בית כושלת. מבחינתי ההכרח לנוח זו נקודה רגישה, הרי תשעים אחוז מהדימוי העצמי שלי נשען על יעילות והספקים, על ביצועים, על פידבקים מאנשים מוערכים. איזה הספק ואיזה פידבק, ערימות כלים צומחות בכיור לצלילי הסונטה 'בכי של גזים'. הדרך לדיכאון מעולם לא היתה קצרה יותר.
הבדידות הזו במשך שבועות ארוכים יכולה להטריף את הדעת. כל בדידות היא קשה, ובמיוחד אם נלווית לה גם חולשה ותחושת פאסיביות. כשאנחנו חלשים אנחנו זקוקים יותר מתמיד לרשת ביטחון שתעצים אותנו, תתמוך ותטפח. אישה חכמה לימדה אותי פעם שכאשר ילדים קטנים לא מרגישים טוב הם מחפשים מגע ועיטוף. אולי זה נראה כמו נודניקיות ו"דבק" והוא משגע אותי ורק בא לי לדחוף לו אקמול ושיעזוב אותי כבר, אבל התגובה הכי נכונה היא לשבת יחד עם הילד, לחבק ולכרבל. הרוגע שלי משרה על שלו, חום הגוף שלי מאזן את שלו (ככה היו מורידים פעם חום באופן טבעי, ללא אקמול!). והאמת, הצורך הזה נשאר איתנו בכל גיל…
בתוך רסיסי החלום המנופץ, צריך רק פיסה של שפיות, תזכורת לעולם שמחכה לי בחוץ. וואטסאפ מצחיק של חברות טובות, שכנה שקופצת לפטפט קצת, המתנדבות המקסימות של "ארגון שפרה" שמגיעות עם ארוחה מבושלת. פתאום את מרגישה בנאדם, פתאום את מנהלת תקשורת מילולית הגיונית עם יצור מעל גובה מטר. פתאום את נזכרת שכל הקושי הזה הוא חלק ממסע נהדר וזכות עצומה. אלו רק קשיי הסתגלות של תחילת הדרך, ועוד מעט הכל יהיה טוב יותר.
כשאנחנו בתוך השיגרה השואבת, מאד קל לשכוח את מי שלא נמצא מול העיניים, לצאת מנקודת הנחה שהכל בסדר ועולם כמנהגו נוהג. אבל איזה חסד יקר גנוז במרחק שיחה, מעבר למסדרון ודלת, בצלחת של סלט או סיר מרק, רק צריך לפקוח את העיניים. אולי מרוב פחד קצת זנחנו לאחרונה את המושג "ביקור חולים", את ההשפעה המוכחת של חיבוק וקירבה. ועדיין, כל מעשה קטן של אכפתיות הוא צעד לכיוון ההחלמה, לבריאות הגוף והנפש.
תקופות כאלו מכריחות אותי להרפות, להשתיק את הפרפקציוניזם שלי, ולאפשר לאחרים להעניק ולפעול. מותר לי להיות חלשה, מותר לי לשחרר שליטה. ובעצם אפילו כדאי, הנוף שנפתח מולי כל כך יפה, עולם שלם שלא הכרתי והיה ממש במרחק נגיעה. אפשר להתרווח, לנוח ולהתרגש. זו לא בדיוק חופשה, אבל זה ליד.