ביום שישי בבוקר אני נכנסת לספריה בסערה. יש לי בדיוק עשרים דקות עד שהאורז יהיה מוכן ואני צריכה למצוא לעצמי ספרים, לעבור בדלפק ההשאלות ולרוץ הביתה. אני מרפרפת על מדף הספרים החדשים, בוחנת בזריזות את הכיתוב על הכריכות האחוריות ומסננת את כל אלו שכבר מוכרים לי, או שהתיאור שלהם מכיל את הצמדים "מדע בדיוני", "רומן לוהט", או "מותחן מצמרר".
בסופו של דבר נותרים בידי שני ספרים מבטיחים, ואז אני הופכת אותם ורואה את תמונת הכריכה הקדמית- בשניהם דמות אישה מצולמת מאחור על רקע כפרי, שדות פתוחים, אור בוהק של קיץ. אלה שתי תמונות שונות אבל הרעיון והאווירה בהן זהים, וזה מצחיק אותי, כי אני יודעת שבדיוק כמוני גם הגרפיקאי קרא את הטקסט האחורי וזה הספיק לו כדי לנחש מה מחכה בפנים.
בעיצובי כריכות יש סגנון די צפוי לכל סוגה ספרותית: יער מושלג להגיגים אירופאים מהורהרים, פריט נשי באדום ושחור לרומן אירוטי, הדפסים אוריינטלים לסיפור אקזוטי מהמזרח. קח תמונה גנרית ממאגר תמונות וסגרת עניין. רק זהירות מכפילויות! עלול להיות מביך למצוא בחנויות שני ספרים שונים עם אותה כריכה (ע"ע "היינו בני המזל" ו"השיבה לברלין").
אז מה יש לנו כאן הפעם? הו, איזו הפתעה: אישה צעירה מגלה סוד ישן שמטלטל את המשפחה, ומביא אותה לתובנות חדשות על נאמנות ואהבה. סוד ישן זה אומר בסבירות גבוהה שהרקע הוא מלחמת העולם השניה, התקופה האולטימטיבית להמצאת סיפורים דרמטיים שאף אחד לא יכול להפריך, הרי הכל יכול לקרות כשהעולם מתהפך. אלו ספרים מתורגמים, רבי מכר בינלאומיים, כך שהפוקוס הוא לא על "השואה" אלא על קונפליקטים של מצפון ושמרנות, מוסר וצייתנות. הטרנד העדכני של הספרות הוא רומן שנע בין הווה ועבר, בניסיון אחרון להתחבר לדמויות שחיו בינינו, דור הולך ונעלם.
העלילה חושפת את רגשותיהם של הגיבורים בתוך סיטואציות קשות, ואת הבחירות שעמדו בפניהם. מנקודת הזמן המודרנית נורא קל לבנות את הנראטיב של הבחירה הנכונה, להלל את האומץ של מי שמרד במוסכמות, להתפעל מהרזיסטנס ולבוז למלשינים. אנחנו שופטים את ההתנהלות מהכורסא הנוחה שלנו, עם ערכים חד משמעיים של טובים ורעים, כשאנחנו יודעים איך הכל יסתיים ומי ינצח. ואני מתחברת לדמויות ועוקבת בדאגה אחרי העונות, מתבלבלת קצת בתאריכים ההיסטוריים (זה הסתיים באביב של 1945 או אחרי?) אבל יודעת שאוטוטו הספר נגמר, והקצוות חייבים להיסגר.
האם גם אני, בתוך הלא-נודע, מול עוול וסכנה בעולם שהשתגע, הייתי בוחרת ללכת עם הלב ולהגן על האמת שלי? אני מניחה את הספר על מעקה המרפסת ונשארת עם השאלה מהדהדת בתוכי, איזה מזל שזה רק ספר.