חיבורים

הביקור הראשון שלי במערת המכפלה התרחש סוף סוף כשהייתי בתחילת כיתה ט'. הגעתי עם האולפנא בעשרת ימי תשובה, לפנות בוקר, ובין התפעלות מהמבנה לבין הקשבה מנומנמת, הוקסמתי מהדמויות שכאילו יצאו בעצמם מתוך ספרי ההיסטוריה ובאו לספר על תולדות העיר.

רחלי, החברה החדשה שלי מהחדר בפנימיה, היתה מזועזעת לגלות שזו הפעם הראשונה עבורי. היא, תושבת הקריה, בילתה במערה כמעט כל שבת, חג וטקס בימי חייה. איך אפשר להגיע לגיל 14 המופלג בלי לבקר ולו פעם אחת בקברי אבות?! זה האבות והאמהות שלנו, איזה מין ילדים אתם?! ניסיתי להצטדק בפניה, והפכתי את המגננה להתקפה כששאלתי כמה פעמים היא היתה בקבר יוסף. ברור שבגיזרה שלי אני מנצחת, אני הרי יורדת לשם כל מוצ"ש… אז איזה מין אחים אתם, הא?! הגענו להסכם הפסקת אש כשהזמנתי אותה לבקר אצלי בשבת לך-לך.

שבת לך-לך, בזמנו, היתה הניסיון שלנו להעתיק את "חיי שרה" ולהביא את המוני בית ישראל אל הרי השומרון. פתחנו מטה אירוח, עשינו תורנויות על הטלפניה במזכירות היישוב, והתרגשנו כשהצלחנו לארגן חמישים אוטובוסים. ההמונים שגדשו ביום שישי בצהריים את הכיכר ליד המרפאה, עצרו את נשימתי מרוב התרגשות. אבל רחלי היתה מסוייגת וקצרת רוח. מתי כבר הולכים לקבר יוסף? תיכננתם שנלך לשם לתפילת קבלת שבת? הבטתי בה בפליאה. מה פתאום, מה הקשר ללכת, זה רחוק מדי, בערך חמישה קילומטר ואין שום מצב שהצבא יאפשר להסתובב שם סתם ככה. אפשר לרדת בשאטלים ביום שישי או במוצ"ש, זה המקסימום. האכזבה שלה היתה שקופה כמעט כמו קמצוץ ההתנשאות, כשהיא הזמינה אותי לבוא להתארח אצלה בשבת חיי שרה. הדבר האמיתי.

הביקורים ההדדיים שלנו נמשכו. יחד עם שאר דיירות החדר הפכנו לחבורה קטנה ומגובשת, ובקיץ של אותה שנה, הגענו לנפוש במשך שלושה ימים רצופים בבית של רחלי. אני זוכרת את הנסיעה בקו 160, דרך מרכז העיר, הסיבוב בשיכונים, והנופים הנפתחים אל כרמים וואדיות. בשונה מהעמקים הרחבים, צרובי השמש, וההרים הקשוחים של השומרון, הרי יהודה נגלו לי רכים ומחבקים, שופעי ירק, מתעגלים זה אל זה בשרשרת. את כרמי הזית המאובקים הנטועים בהרי שומרון, החליפו שורות שורות גפנים משתרגות שופעות פרי, מגשימות את פסוקי הברכה ליהודה "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה".

האוטובוס פונה ימינה בכביש הגישה המתפתל לקריה, ובניינים בני ארבע קומות מציצים מרחוק, מתחבאים בין עצי האורן הגבוהים. אני מופתעת מהנופך העירוני של ערש ההתיישבות ביהודה ושומרון. כמו רבים לפניי, דמיינתי הר טרשים עם בליל של קראוונים וצמודי קרקע, והנה- עיר! חצרות מרכזיות מרוצפות, ילדים צועקים ומשחקים בכדור, עגלות ואופניים דחוסים בפתחי הבניינים, מרכז מסחרי, אוטובוסים בלי סוף. אנחנו מנצלות את כל אפשרויות הבילוי המקומיות. עושות קיצורי דרך ומדלגות בין הטרקטורים וערימות החצץ שבקצה הקריה, אומרים שיבנו כאן מרכז מסחרי חדש וגם משרדים למועצה. בינתיים אפשר להנות ממה שיש- ליד האולפנא יש בריכה מקורה, ופארק מושלם לפיקניקים שמזכיר לי את ההפגנות בגן הורדים.

הצמחיה מדהימה אותי, אני לא רגילה לראות עצים כל כך גדולים, אפשר לטפס עליהם כשאף אחד לא מסתכל..! ביישובים הצעירים הכרתי רק עצים דקי-גזע, עדיני עלווה. לתקופה מסויימת עוד ידעתי להצביע איזה עץ שתלתי פעם בעצמי בט"ו בשבט. היתה לנו כמובן חורשת קק"ל שבה בילינו מדי שנה ב"ימי שדה" בקייטנות, אבל שדרות עצים אמיתיים, גבוהים וכבדים, נדמו לי כמו תמונה מסרט אחר, פיסת גוש-דן זרה ומרוחקת.

גם הנוף האנושי חדש לי. מגוון של סגנונות לבוש, צבעים, מבטאים. אישה בחליפת טרנינג, גבר עם פרח בדש, חבורת נערים גולשים על סקייטבורד, קשישים מפטפטים בספסלים. אפילו טווח הגילאים מפתיע אותי, מחזיר אותי ברגע לתחושות מהילדות המוקדמת, כשכל המבוגרים נראו לי גדולים נורא. בתור ילדה את בטוחה שאנשים בני שלושים הם זקנים, ובני ארבעים הם ממש ענתיקות.

קשישים אמיתיים, עם מקל ושיער שיבה בכלל לא היו אצלנו באופק. היישובים רק קמו, סוחפים אליהם זוגות צעירים עם להט אידיאולוגי, ומסננים בורגנים פגי-תוקף. שכבות גיל שלימות נעדרו אצלנו מהנוף: כל הילדים ביישוב היו בגן או לכל היותר ביסודי. בית הספר היה עד כיתה ו', ואחר כך התרחב עד ח'. לא היה שום צורך במועדון גיל הזהב, כי האוכלוסיה עוד לא הגיעה לשלב הזה.

עם הזמן הקימו לנו סניף, משפחות מאמצות, וועדת נוער, פורום נוער. לאט לאט הצטרפו הוריהם של כמה תושבים, לנשום בערוב ימיהם את אוויר ההרים, ולהנות מהשקט בסוף העולם ימינה. לאט לאט נוספו קמטים, ראשים נצבעו לבן, ופתאום נשמעו בסביבה מילים כמו פנסיה, גמלאות, פרישה. אבל כל זה קרה הרבה שנים אחר כך, ובקיץ ההוא של כיתה ט', המראה של הקשישים על הספסל, היה עבורי חידוש מסעיר. פלא של דור לדור.

אותה פליאה מלווה אותי עד היום, כשאני מול מערת המכפלה, מתגמדת מול קירות האבן העצומים. אני כבר בת-בית במקום, מכירה את השבילים והפינות הנסתרות, יודעת לכוון תיירים ולענות על שאלות הילדים (איפה השירותים? למה השער הזה סגור? פה זה הראש של עשיו?), ועדיין, אותו הוד קדומים מערסל אותי בתוך ילדות נצחית, מחבק אותי כמו בית אבא-אמא, ומדגדג בי חיוך של חיבה כשאני רואה את מגוון המבקרים שבאים אל האבות והאמהות של כולנו. בחגים וביום חול, בשחור לבן ובצבע, בכל הגילאים והשפות, אחים.