כשחופשת הקיץ מפציעה באופק, אני נתקפת התלהבות – כל כך הרבה זמן פנוי שאפשר לבלות בו בלי מטריות ומעילים, הפעם אנחנו ננצל אותו כראוי! ניסע למיליון מקומות, נפגוש את כל מי שהבטחנו לו שזה יקרה 'בהזדמנות', נקפיד לדגום כל אטרקציית מים, פארק מתקנים ויריד אזורי. אולי אפילו נצא לנופש במקום רחוק, נחליף נופים ואווירה, נאכל ארוחות מאולתרות ונישן בשק"ש. איזה כיף! אני מכינה לוח-חופש על בריסטול גדול, ומצפה מעצמי למלא בו כל משבצת ומשבצת באירועים וחוויות מטורפות.
ככל שהקיץ מתקדם, אני נזכרת שהחודשיים האלה מכילים כמה פרמטרים שלא בדיוק מסתדרים עם הלוח שלי. קודם כל, בחודש הראשון עדיין יש קייטנות. למה שאני אתאמץ להמציא את הגלגל, כשהוא כבר מותקן בתוך רכבת דוהרת? עזבו, נחכה לסיום הקייטנות. אבל אופס, בדיוק התחילו תשעת הימים. אתם הרי לא מצפים ממני להתחיל בבילויים בדיוק אז, נכון? כל הקטע זה להתבאס בבית עם אוכל חלבי ובלי לעשות כביסה. אני משתדלת להוכיח רצינות ואדיקות, ואכן, המאמץ משתלם. לאחר שבוע של רביצה בנחת ושקט נהדר, במוצאי הצום יש לי מפלצת כביסה מתועבת להכניע.
הכביסה כבר מקופלת יפה בארונות, המוזיקה שוב מתנגנת ברקע, ואני באמת באמת מתכוונת להתחיל להפציץ בתוכניות. אבל היי, מישהו אמור לממן את כל הרעיונות האלה… יש לי כמה אימיילים דחופים, וכבר הפסדתי מלא ימי עבודה. רק עוד מאמץ קטן, איזה פוש מרוכז, ונתחיל בבילויים. עוד מעט, אחרי העומס, אחרי הפרוייקט. אוי, שמתם לב שפתאום נורא חם? זה באמת לא שייך לצאת לתוך הכבשן בחוץ, זה לא יהיה כיף. כדאי לחכות עוד יום-יומיים-שבוע-חודש, שהטמפרטורות ירדו קצת, שמזג האוויר יהיה יותר נסבל. תראו איך נעים פה במזגן, איזה תענוג שיש מקרר זמין, שהכרית נמצאת בדיוק במקום הנכון והמזרון רך במידה הנכונה. מי בכלל רוצה שק"ש וסנדביצ'ים?!
אם תשאלו אותי, אני לא צריכה שום אטרקציות ונדודים. אני אוהבת את השיגרה שלי, עם היציבות וההרגלים המוכרים. עם צלילי הבוקר הקבועים של השכנים בחניה, עם האור שנופל באלכסון מהחלון ואני יודעת לזהות בו את השעה, עם המדרגה הקטנה שכבר למדתי לעקוף. אני שונאת שינויים! כשחשבון הג'ימייל שלי מתעקש לעדכן לי את התצוגה לעיצוב החדיש, אני פותחת את ההגדרות ומחזירה אותו אל הישן והטוב. וכשהוא פותח לי תיבת משוב מה דעתי על העיצוב החדש אני עונה לו בנקמנות "מכוער!". תנו לי לו"ז מסודר וקרקע מוצקה, אני שונאת דברים מתנדנדים ורוטטים, איכסה לונה פארק! אפילו נדנדה רגילה עושה לי בחילה.
בשיא עונת מעברי-הדירה אני מביטה אחוזת פליאה במשאיות המעמיסות ופורקות חפצים. איזו תופעה משונה! אנשים אורזים את כל חייהם, ומפזרים אותם במרחב חדש. מסתגלים, מתגמשים, מותחים את גבולות ההרגל. אני מסתכלת מהצד בשילוב של בעתה והתפעלות. כמה כח נפשי נדרש לכל השינויים האלה! אני זוכרת חברה, נשואה טריה, שסיפרה לי שהיא גרה בימי חייה בעשרים ושתיים דירות. ואני לא יכולה שלא לרחם עליה, זה נשמע לי סיוט! אני צריכה שורשים, אדמה יציבה. אני מפרגנת למי שטבעי לו לנדוד ולנוע, אבל כשלעצמי נשארת נטועה בשמורת הטבע שלי. שמחה לראות את הציפורים הנודדות, מחליפות נופים ואווירה וחוזרות אליי שוב לתקופת השנה.
כשכולם פורקים ציוד וחוויות, אני יושבת לי בנחת במזגן ומדפדפת בוואטסאפ. נהנית לראות את התמונות של בלייני הקיץ, וממלאת עוד משבצת בלוח הבריסטול שעל הקיר. כן, למרות הכל הצלחתי למלא אותו די יפה- יום נסיעה פה ושם, מפגש משפחתי, אורחים לשבת. לפעמים קצת רימיתי, כתבתי חוויה שולית שאף אחד לא יזכור סתם כך, או במקרים חמורים רק ציירתי את תפריט הצהריים של אותו יום. אבל הנה יש לוח מלא, ויש תקווה לאחריתך.
כי שוב מפציע החופש הגדול באופק, הידד!! לא, אל תתבלבלו. ממש כרגע הסתיים החופש הקטן, ההוא של התלמידים, רק חודשיים בסך הכל. אבל אוטוטו הכל חוזר לסידרו, ועשרה חודשים של שיגרה ברוכה לפנינו. שינויים קטנים, תזוזות זעירות בזווית האור, צמיחה הדרגתית. עבודה רציפה ושקטה בדיוק כמו שאני אוהבת. ברוך בואך, החופש הגדול.