מכירים את זה שאתם נכנסים לאולם, ומתחילים להתלבט איפה הכי כדאי לשבת? מצד אחד, הכי טוב באמצע. אתה מוקף באנשים, החוויה מציפה אותך מכל הכיוונים, והאדריכל פינק אותך עם זווית הראיה הכי מוצלחת. מצד שני, יותר נחמד לשבת מקדימה, קרוב קרוב להופעה, לא לפספס שום צליל ותנועה. מצד שלישי, אם זה מופע סטנדאפ השורה הקדמית זה המיקום הכי מפחיד! הקומיקאי עוד עלול להלביש עליך את כל המערכון. עדיף להתמקם בקצוות או מאחורה עם נגישות מהירה לדלתות, להשקיף מרחוק על ההתרחשות, ולהתחמק החוצה בקלות לפי הצורך.
בחלק האחורי של האולם קורה כל האקשן. אנשי הקצוות הם אוסף מעניין של אאוטסיידרים שאוהבים לאבחן את הסיטואציה מבחוץ, מאחרים כרוניים שהיו מעדיפים אולי לשבת במרכז אבל הגיעו ברגע שאחרי-האחרון, וחובבי אקסטרים עם קוצים במקום שבו נהוג לשבת, שצריכים תמיד גישה למזכירות, למקרר, לשירותים ולקיוסק. לפעמים קשה להיות על המסלול שלהם, כי הוא גועש כמו זירת טורנדו. אבל באופן פרדוקסלי, חוסר הגבולות שלהם הוא זה שמגדיר לכל השאר את גבולות הגיזרה, סקאלת הלגיטימציה.
הקצה הוא מרחב הגמישות. כשהעיניים מתמקדות במרכז וכל טעות היא קריטית, השוליים מאפשרים לנו לאוורר את העומס. שם אפשר לעשות פדיחות קטנות, לחפף קצת ולא לעמוד על המשמר. בהפקות דפוס, השוליים הם המקום שבו חוסר דיוק של המכונות יתקבל בהבנה- גם אם המודעה נחתכה שני מילימטר הצידה לא יקרה כלום, כי לקחנו את זה בחשבון. הסוד הוא בשמירה על הדברים החשובים הרחק מהגבול, מרופדים היטב ברקע נייטרלי.
באזורי הגבול לא שמים שום דבר חשוב, בעיקר לא טקסטים. תחשבו מה יקרה אם למשל נכין כרזה יפה עם הכותרת הדרמטית "מפתח הברזל" פרושה מקצה לקצה, ואז יורידו לה את השוליים? לא נעים, יישאר לנו רק "פתח הברז"…
גם כשאני עובדת עם מסמך וורד, התוכנה מגדירה אוטומטית שטח ריק מסביב לטקסט. למוח שלנו אין אפשרות לקרוא שורות ארוכות מדי, והעיניים צריכות הפוגות קטנות כדי לשמור על רציפות הקריאה. אני יכולה לשנות את ההגדרות הללו ולהכריח את המדפסת למלא את הדף עד המקסימום, אבל כמו בכביש, שוליים צרים הם סיכון.
השוליים הם מרווח הביטחון שלנו, זה המקום שבו מותר לצאת מהקופסא, אפשר להתגמש. השוליים של הדף נותנים לנו אוויר, ואנשי השוליים פותחים בנו את התודעה, את היצירתיות ואת היכולת לראות תמונה שלימה. ויותר ממה שהשוליים מוגדרים בעינינו, הם מגדירים אותנו.
ובשולי הדברים-
יש בי התלבטות אם ואיך לדבר את הטקסטים שלי. לפעמים אני כותבת משהו ושולחת אותו אל העולם, אבל בא לי דווקא לספר את התהליך של הכתיבה, את החוויה שלי שמחוץ לטקסט עצמו. זו דואליות מוזרה של לדבר-אֶת ולדבר-על, ואני לא יודעת איפה למקם אותה.
אני יושבת ביום ראשון או שני, מתפתלת בכתיבה, מחפשת את המילים המדוייקות, מסדרת את הפסקאות ומתאמצת להתאים את כמות הטקסט להגדרות שהגיעו מהעורך. אף אחד לא נמצא איתי בתוך הזיקוק-הזיכוך הזה ואני לא יכולה לפרוט או להסביר אותו, זה מרסק לי את הקשב הפנימי. וזה בוער בי, ופתאום כל העולם עובר בפריזמה של הנושא שמעסיק אותי! ואני רוצה רק לדבר אותו! אבל זה יהיה מוזר, מאיפה אני פתאום נופלת עם זה על אנשים. יאללה הגהה אחרונה, שגר ושלח.
בין יום שני לחמישי אני מתחרטת אלף פעם, מתלבטת אם הדברים מספיק ברורים, חוששת שיבינו אותי לא נכון או ייפגעו, בטוחה שזה קלישאתי, שהייתי צריכה לכתוב את זה אחרת. מתרצת לעצמי שהיה לי דדליין מטורף, שהגבילו אותי הפעם ל350 מילה וזה לא מספיק כדי לפרוש נושא כמו שצריך, מקרקעת את עצמי שממילא אף אחד לא יקרא את זה, אלו סתם הגיגים נישתיים בעלון שולי ולא מוכר.
ביום חמישי אני מחכה לראות העלון המודפס, נושמת לרווחה כשאני רואה שלא עשו פדיחות וחתכו את הטקסט באמצע או החליפו לי בטעות את הכותרת (טרו סטורי!). ואז נפילת המתח הזו, תירגעי, זה נראה בסדר. סה"כ יש פה רצף של משפטים די סבירים ואולי מישהו אפילו יקרא ויהנה. מה שיוצא אני מרוצה.
ובדיוק בזמן שבו אנשים (אולי) קוראים לראשונה את לב הטקסט שלי, אני כבר נורא רוצה לדבר על מעטפת הכתיבה שלו, על החוויה, על המשמעויות מאחורי הקלעים. ואני ממש מתאפקת לא להציק בשאלות, נו, הבנתם? מה הבנתם? אוף, לא הבנתם. ואולי דווקא כן הבנתם ובכלל אני זו שלא מבינה כלום. זה כבר לא הטקסט שלי, זה שלכם.