באמצע שוק מחנה יהודה, בין איזור המסעדות והסיורים האופנתיים, לבין חנויות כלי-הבית והכוכים עם השרוואלים, שוכנת סימטת האגס המפורסמת. בקצה אחד שלה נמצא דוכן פיצוחים, ובקצה השני חנות ממתקים ושוקולד. בכל פעם שאני מסיימת סידורים בעיר, אני עוברת דרך הבאסטות, ומצטיידת בשקיות של צ'ופרים לדרך: קומץ אגוזי קשיו, חופן פקאן סיני, שקיק שוקולדים ממולאים ליקר ומנטה וקליפות תפוז. וגם ערימת חמצוצים וגומים דוחים, כדי להסיח את דעתם של הילדים מהדברים הטעימים שלי (אין כמו שוקולד בטעם משחת שיניים!). לכן, כשקיבלנו הזמנה להתארח בשבת-חתן בשכונת נחלאות הירושלמית, היה לי ברור שנעבור קודם בשוק, ונצטייד במלאי של פינוקים לשבת.
ביום שישי לפנות ערב אנחנו מגיעים לפאתי השוק, עמוסים בתיקים ומזוודות ומגששים את דרכנו אל הסמטאות הציוריות. הסוחרים מתרוצצים בשלבים שונים של סגירה, חלקם כבר הורידו את תריסי הברזל, וחלקם עוד מנסים את מזלם עם הקונים של הרגע האחרון. אני הולכת בזהירות על המרצפות המטונפות, מושכת אחרי מזוודה על גלגלים, משגיחה שכולנו יחד, סופרת שקיות ותיקים וילדים, מדמיינת את "יוסף מוקיר שבת" מגיע בריצה, ומנסה להתחמק משלוליות הרפש המדהימות של סוף-יום-שוק.
כשהשקית עם הממתקים כבר מתנדנדת בעליצות בידי אחד הילדים, ואנחנו חוצים את הכביש אל השכונה השקטה, אני סופרת שוב את המלאי, מוודאת שהכל איתנו: ילדים פה? כן. עגלה? כן. שש שקיות, בעצם שבע בגלל הממתקים. חמישה תיקי גב. שני תיקים גדולים. שניים? רגע, יש פה רק אחד! מי היה אחראי על התיק האדום הגדול? איפה הוא??? אוי ואבוי לי. אני חוזרת בריצה אל הדוכן, אבל תריס ברזל גדול מוגף מולי. לפני חמש דקות הייתי כאן עם התיק, ועכשיו אין עם מי לדבר. אני חוזרת לאט לאט אל המשפחה, מסתכלת לכל הכיוונים, ומחפשת הבזק אדום מוכר, אבל הכל ריק ורטוב ואפל. מנסים להתקשר למשטרה, בודקים באינטרנט מה עושים במקרה של גניבה או אבידה, ומי אחראי על איזור השוק, אבל אין מענה. כבר כל כך מאוחר, עוד רגע שבת.
מה עושים?? זה התיק עם כל הציוד שלי, שמלות, נעליים, איפור. בגדים לתינוק, טיטולים, פיג'מות… אני מפנימה בהדרגה שהוא לא יהיה איתנו בשבת, ומנתבת את ההלם והתיסכול לחשיבה פרקטית, איך אני מסתדרת בלעדיו. אנחנו מתמקמים בזריזות בדירה, ואני משדרגת לעצמי שמלה של יום חול, מבקשת טיטולים ודאודורנט מגיסתי, מאלתרת פתרונות מהתיקים האחרים. מדחיקה את חוסר האיפור, ורק משתדלת לא להסתכל במראה על רוח הרפאים שהיא אני. יאללה הדלקת נרות. השבת עוברת באופן סביר, כולם נורא אמפתיים ונחמדים, החתן והכלה מתוקים, ובאופן טבעי הסיטואציה מזמנת צרורות של בדיחות וגיבוש משפחתי. נפרדים במוצאי שבת, סופרים שוב את התיקים, וקדימה הביתה.
ביום ראשון בבוקר אני מנסה לרכז רשימה של כל מה שאבד, מתכננת שופינג פרוע של פיצוי והשלמת ציוד בהמשך השבוע. זה לא מעודד אותי, אני בכלל לא אוהבת שופינג, תנו לי את הישן והמוכר שלי… בהחלטה של רגע אני ניגשת לטלפון ומחייגת שוב את המספרים שניסינו ביום שישי- אבל הפעם זה מצליח! מעבירים אותי משלוחה לשלוחה, ובסופו של דבר אני מגיעה אל נציגת מחלקת אבידות ששמחה לבשר שאכן יש אצלם תיק אדום עם ידית וגלגלים, את מוזמנת לבוא לזהות ולחתום. לא, אי אפשר לשחרר אותו בלי זה, כן, את צריכה לבוא לפה בעצמך.
נו טוב, אדם מחזר אחר אבידתו ואף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל. ותכל'ס זה הגיוני בעיניי, להגדרות יבשות יש אלף דרכים להתפרש (זה תיק? זו מזוודה? איזה סוג של אדום? איזה גודל? היו עליו כיתובים? נו, באמת, מי זוכר בכלל!), אבל אם אני אפגוש את מה ששייך לי אני אדע אם זה-זה. אוקיי, מסע השופינג מקבל תפנית, אני הולכת לקבל את הפריטים שלי בחזרה! ביום שלישי אני מצליחה לסדר לעצמי יום חופשי, ויוצאת לירושלים. מטיילת בהנאה לאורך רחוב יפו, מתפעלת מהבניינים ההיסטוריים, מטפסת על המדרגות המעוטרות באריות אבן, ומצלצלת באינטרקום של תחנת המשטרה. השוטרת מקבלת את פניי בהסברים טכניים על הפרוצדורה, ומוסיפה כבדרך אגב שהתיק הגיע במצב לא טוב, אחרי שהחבלן בדק אותו. חבלן?? ירושלמים משוגעים, כולה חמש דקות שכחתי תיק בחנות, ואלה נכנסים להיסטריה…
אני נכנסת בעקבותיה אל חדרון חשוך, שאל קירותיו מוצמדות שורות של מדפים, גדושים בחפצים. היא שולפת מהפינה גבשושית כהה ומוציאה אל הכניסה המוארת. זה שלך? כן?? אני מתלבטת לרגע, מבקשת לבדוק. אמאל'ה, החלק העליון קרוע להחריד, והתחתית מטונפת במיצי זבל. אבל מבעד לפתח הקרוע אני רואה את הנעליים האבודות שלי, וכל הספקות נעלמים. אני חותמת לה, נרגשת ומאושרת על האיחוד מחדש. גם אם הוא לא מושלם, הוא שלי, ויש בו את כל מה שחיפשתי! מה זו אם לא אהבה?!
חשבתם שנגמר? רגע, זה עוד לא הסוף. אני חוזרת הביתה, ובמהלך השעות הבאות התיק מונח פתוח במרכז הסלון, ואני עוקפת אותו שוב ושוב, דוחה את הקץ. שונאת לפרוק!! בסופו של דבר אני אוזרת עוז, ומתחילה במלאכה. מוציאה את הנעליים והטיטולים, חופרת לעומק, ונגעלת יותר ויותר כשאני שולפת מהקרקעית את הבגדים, מסריחים ומוכתמים ללא תקנה. כשאני מסיימת לרוקן את הבגד האחרון, אני מבחינה בנצנוץ מתכתי: על קרקעית התיק מונח קאטר איכותי עם מראה רצחני. מה? איך זה הגיע לשם?? אהה, אני לא הרחפנית היחידה בעולם, כנראה החבלן שכח אותו בפנים אחרי שכיסח לי את התיק! אחרי שאני מתגברת על התקף הצחוק, אני מתקשרת למשטרה בפעם השלישית, ומודיעה להם שיש גם לי השבת אבידה בשבילם- קאטר משטרתי שרק רוצה לחזור הביתה בשלום. ולמחרת בבוקר מגיעה אליי ניידת עד הבית כדי לקחת אותו (שכנים יקרים, הכל בסדר, אין מה לדאוג!). סוף טוב הכל טוב, וכמו שנאמר- ושבו דברים לגבולם.