הדלת הכבדה נפתחת אל סלון צר וארוך, מסדרון אפלולי נמתח ממול, ומטבח קטן מסתתר מעבר לקיר הסמוך. אני יכולה למצוא את הדרך לחדר הכביסה גם בעצימת עיניים, לאתר את המתגים בתנועת יד בוטחת, ולפתוח תריסים בלי להתלבט. הדירה מוכרת לי, כל הקירות והחלונות נמצאים במקום הנכון, אבל אני מסתובבת בה כמו בתוך חלום מוזר ומשובש. אני לא מכירה את הרהיטים האלה, המנורה הזו חלשה מדי, צהובה מדי, ואצלי הקיר הירוק המחוספס היה בכלל לבן עם תמונה אחת גדולה. זו חוויה מתעתעת, הקירות האלה ספוגים בזיכרונות שלי, אבל גרים כאן אנשים אחרים.
גם הבית שבו אני גרה עכשיו עבר אינספור ידיים, והטיח עטוף שכבות של סיד, שנחשפות אם קודחים חור למדף חדש (לפי מיטב המחקרים הגיאולוגיים, בקיר מאחורי הארון מתוארך טמבור תכלת רחיץ לשנת מינוס שלושים לספירה). אני יודעת לציין לפחות חמישה דיירים אחורה, ומדי פעם פוגשת עוד מישהו שזוכר חסד נעורים לכתובת שלי. לאחרונה גיליתי חברה-של-חברה שגדלה ממש כאן אצלי בחדר השינה! אני מלקטת מהם פיסות נוסטלגיה מפתיעות ורכילויות פגות-תוקף.
יש משהו מרתק בדרך שבה אנשים שונים מעצבים את אותה דירת שיכון סטנדרטית. אפשר לעבור דלת אחר דלת, וכל דירה בבניין תהיה אחרת, משקפת את האישיות, הערכים וההרגלים של הדיירים- חלל ציבורי שמכיל ארון ספרים גדול, ג'ונגל של עציצים, ציוד כושר, או שידת צעצועים… כמו דף נייר אחיד, שכל אחד ממלא בציור מקורי משלו. אני אוהבת להיכנס לדירות דומות לשלי, לשאוב רעיונות והשראה, לראות איך באותו שטח נתון מוצאים פתרונות שונים, ואיך כולנו שונאים את האדריכל שהתפרע ותיכנן קירות באלכסון. זה לא פרקטי לריהוט, חביבי!
למען האמת, ביקורי הבית האלה מתרחשים לעיתים די רחוקות. כשאני מתכננת להיפגש עם חברות, זה יקרה בדרך כלל במתחם נייטרלי, פארק או מופע או בית קפה. המרחב הביתי נחשב לא נוח, קטן מדי או מביך ומבולגן, ואנחנו נוטשות אותו מאחור בשמחה עם כל הכלים והכביסה והרעש. לא קל לארח בסלון הפרטי, צריך לנקות ולסדר ולהשכיב את הילדים לישון מוקדם, לשמור על תדמית אינסטגרם מושלמת ומאורגנת, ואנחנו בכלל באנו לנוח…
אני עדיין מתגעגעת למסיבות ראש חודש שהתקיימו לפני שנים, כשרק הגעתי לקריה. זו היתה קבוצת נשים שהתארגנה באופן ספונטני, ובכל חודש נפגשה בבית אחר. התוכנית כללה כיבוד, פטפוטים, ולאחר מכן סיפור אישי של אחת המשתתפות (אין אישה בלי סיפור!). הקסם הזה של מפגש, שיתוף ואינטימיות ביתית, עדיין צרוב בי כמפתח של שייכות.
מי שהשכיל לקחת את הסיפורים האלו ולרקום אותם לכדי מארג קהילתי היה אבי נייר. כעורך העלון המקומי "קריאת ארבע" הוא היה מתכנן בכל פעם את נושא העיתון הבא, ומתוקף היכרותו הנרחבת עם תושבים צעירים וותיקים, שולף פריטי ביוגרפיה ומארגן ראיונות מתאימים. כך למשל, לפני חג השבועות הוא ידע מי יוכל להעניק סיפור משפחתי מעניין על גיור, ומי יוכל לתרום מניסיונו המקצועי עצות לקראת הקיץ. עבדתי עם אבי באופן אינטנסיבי כמעט שבע שנים, ותמיד הרגשתי שהוא כמו סבא-טוב שמכיר את כולם, תמיד קשוב ומאיר פנים. הידיעה על פטירתו תפסה אותי לא מוכנה, עוד היתה בי תקווה שנחזור לעבוד יחד על העיתון. ואולי זו המשימה שהוא השאיר לנו, לפתוח צוהר אל הסיפורים והבתים שסביבנו, להכיר מקרוב.