סגרתי את האתר של "נוני צעצועים" והתרווחתי בכסא. "מבצע אפיקומן" הסתיים בהצלחה, הקטנים בחרו את הערכות המועדפות עליהם, ואני רק צריכה לנשום עמוק ולאזור כוחות לקראת אינספור הפריטים הזערוריים שיתווספו לביתנו בימים הקרובים.
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשאחד הילדים קיבל במתנה שתי דמויות פליימוביל שזכו לכינויים "רוק" ו"לוק". אליהם הצטרפה ילדת פליימוביל חמודה שמצאנו פעם בחצר, וכך כמעט-כמעט נוצרה לנו בקופסת הצעצועים משפחה חד מינית. אך לא אלמן ישראל, בתום התלבטות של חודש וחצי ושבירת עקרונותיי הנחרצים ביותר, החלטתי להזמין באינטערנעט דמויות פליימוביל נוספות שישלימו את המבנה המשפחתי על טהרת הקודש. פצחתי במסע חיפושים עולמי אחרי ערכה שתכיל מקסימום דמויות במינימום מחיר. מצאתי ערכות קרקס, חוף, קמפינג, שודדי ים, פיות ונסיכות, כולן עמוסות באביזרים מיותרים, וכולן עד אחת לבושות מעט מדי עבור המחיר המופקע הנדרש. בסופו של דבר התפשרתי גם על הסגנון וגם על המחיר, ורק משאלה אחת נותרה בליבי- כלה חסודה והגונה. סוף סוף התקבלה תפילתי, ומצאתי צמד דמויות מתוקות לבושות כראוי. אישרתי את ההזמנה והתשלום, וחזרתי לחיות חיים בינוניים של המתנה שקטה.
היום שבו התקבלה החבילה נצרב לנצח בספר דברי הימים המשפחתי. זכיתי בשלוש שעות של שקט קסום מכיוון חדר הילדים, ורק מדי פעם הטרידה אותי קריאה עמומה "אמא!!" ובעודי נחפזת לבדוק מה קרה התברר שזו ילדת הפליימוביל ש"משוחחת" בקולניות. זה היה הרגע שהבנתי שהמורשת שלי נכשלה. אני, אשת הלגו המרובעת, זו שבזבזה בילדותה את כל מתנות יום ההולדת, האפיקומן ודמי החנוכה, על ערכות חדשות של לגו – נכשלתי. אצלי בבית מתרחש המחדל החינוכי הזה. הילדים מעדיפים פליימוביל!
כי זאת יש להבין, העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: חובבי פליימוביל ומעריצי לגו. תאמרו- הרי שניהם חלקיקי פלסטיק מתפזרים להפליא ויקרים להחריד, אבל ההבדלים הם לא דבר של מה בכך. זה עניין של מהות. לגו הוא אבני בניין, הוא מרובע, יציב ומדוייק. יש לו משטחי עבודה עם מגבלות אורך ורוחב והוא דורש תכנון וחישוב. אי אפשר לשים את החלון הזה פה, הגג הזה חייב להיות יותר גבוה, והתריס הזה שייך בכלל לחלון הירוק. למה? ככה, כי זה פשוט לא מתחבר. מדע מדוייק. סדר צריך שיהיה פה.
ופליימוביל? הוא אמנות האילתור והאפשר. פעם זו האחות שלה, ופעם הן החברות. החקלאית היא האמא, הנסיך הוא האבא, עכשיו נלחמים במפלצות, אחר כך הולכים למופע קסמים, ואם יישאר זמן עד ארוחת הערב גם נחגוג יום הולדת, ונצא לטוס בכבאית. הדמיון עובד שעות נוספות ומותח את גבולות הקופסא.
הקופסא שלי היתה מלאה בלגו. אך ורק לגו. את שבתות הקיץ הארוכות של ילדותי הייתי מבלה בבניית בתים ושכונות, שאיתגרו אפילו את כמויות הלגו המופרכות שצברתי. הריבועים המדוייקים הקסימו אותי, והתחושה שלהם בין האצבעות, קשיחים ומלאי אפשרויות, היתה עבורי תענוג עם אופק מקצועי למה שיהיה "כשאהיה גדולה". בניתי טירות ואתרי נופש, ותיכננתי לי קריירה בארכיטקטורה. רק מאוחר יותר הבנתי שבניית בתים אמיתיים כרוכה בעניינים משמימים כמו יסודות, חשמל ואינסטלציה. אנשי לגו לא נזקקים לכל העניינים הנחותים האלה, מבחינתם מספיק שבתוכניות-הבניה תהיה מרפסת יפה עם פרחים.
ההתנסות והבנייה של דגמים לפי חוברות ההדרכה העניקה לי תפיסה מרחבית טובה יותר, והבנה של עומק ותלת-מימד כפי שהם מיוצגים בציור דו מימדי על דף. גם בבית הספר, הריבועים על הדף היו עבורי עוגן של יציבות ושלווה: בשעות ארוכות של הקשבה בשיעורים, מצויידת בדפדפת משבצות, מילאתי דפים בדוגמאות חוזרות שיצרו טקסטורה מהפנטת. המורה מדברת, ואני שקועה במדיטציה של דף וטוש. האסון הכי נורא שיכל להתרחש בעולם, היה לגלות טעות קטנה בתוך הרצף. שעות של עמל ויזע לשווא… ואין כמו תחושת האופוריה כשכל הדף מלא בריבועים קטנטנים צבועים באופן מושלם. ריבועים הם פלא הבריאה!
וכמובן, גולת הכותרת, טטריס. המשחק האלקטרוני שבו צריך לשבץ יחד כמה שיותר צורות מוזרות, ולסדר אותן בשורות מלאות ומסודרות. בשלב כלשהו יצאה גם גירסת תלת-מימד למחשב, ואני כיליתי שם את זמני על שיגורי "קמץ", סיבוב "ריישים", ושתילת "עמודים" לחיזוק החוֹמה המחוררת.
זה לא היה בזבוז זמן. המיומנות הזו הולכת איתי עד היום, כשאני מנהלת לעצמי את הלו"ז והמרחב. אין זמן לפגוש חברה? בואו נבדוק איפה אפשר לדחוף את זה, אולי אם נסובב אותו ונצמיד לקצה זה יצליח, אהה בעצם יש לי פה חור מושלם בין החוגים לקניות. הבית צפוף, וצריך להכניס מיטה נוספת? איזה מזל שיש לי ריצוף מהסטנדרט הישן, אפשר לערוך את כל החישובים כמו על דף משבצות ענקי- חמש מרצפות הן מטר, ארון תופס ארבע קוביות, ספפה היא תשע. בואו נראה, הקוביה הזו יכולה לזוז לשם, הארון הזה מתאים בדיוק בקיר ממול, ואפילו נשארו ארבעים ס"מ להעמיד כיסא. זה די מגניב לחיות בתוך משחק טטריס!
אבל הילדים מעדיפים פליימוביל. השליח של "נוני" מגיע למחרת, ומוסר לנו את שקית האפיקומנים (כבר למדתי שלא שווה להזמין ולהמתין למוצר בלתי אמין תוצרת סין, כשיש לנו ממש כאן ליד הבית חנות מצויינת עם שירות מעולה). הילדים פותחים את החבילות בהתרגשות על השולחן הגדול, וממריאים לסצנה חדשה של דמיון ואינטראקציות חברתיות. הם משתמשים גם בחלקי הלגו, מוסיפים בתים וריהוט, והמעוף שלהם מקסים אותי. אני צופה מהצד, ומקשיבה למשחק שמהדהד לי סיטואציות ודילמות שהילדים עומדים בפניהן. אולי בעצם פליימוביל זה לא רעיון כל כך גרוע…
הדיוק והמעוף הם ערכים משלימים, וכשאני עובדת על עיצוב של מודעה או עימוד של ספר חדש, אני זקוקה לשניהם. מצד אחד צריך להתחשב במגבלות המקום על הדף, לחשב גדלי פונט ולתכנן את חלוקת הקומפוזיציה. ומצד שני- צריך "להרגיש" את האווירה, הרוח של הדברים. להתאים את הסגנון למסר, לבחור את התמונה המושלמת שתדבר יותר מאלף מילים. למצוא את ליבת העניין ולתת לה את ההדגשה הראויה.
אני מקליקה על האיקס האדום בפינת המסך, וניגשת אל השולחן, מזיזה כמה חלקי לגו תועים, ומצטרפת למשחק. אפשר להנות משני העולמות, רק צריך קצת לצאת מהקופסא.